משט נוסף בדרך לחופי עזה. אוניות שלום- כך העולם רואה אותן. אוניות טרור- כך ישראל רואה אותן. אלה הם תנאי הפתיחה, חוקי המשחק הצפוי כל כך. המשחק הוכרע בעצם הבדלי התפיסות בין ישראל לעולם, שלום נתפס טוב יותר ממלחמה. ברור לכולם שהכוח הצבאי של ישראל גדול והרסני יותר, וזהו חסרון מובנה. אולי יש בינינו כאלה שהכוח הצבאי עוד טופח להם על שארית האגו, אבל גם הם, כמו כל אדם שפוי, מרגישים שבעידן המודרני זה לא מספיק.
במקרים כאלה, בהם חוקי המשחק ברורים וההפסד ידוע מראש, חייבים לפעול באופן יצירתי. לחשוב מחוץ לקופסה. ישראל שבעה, עייפה, חושבת ופועלת באופן שגרתי. כמעט אוטומטי. והיום יש לא מעט ישראלים, ולא מעט מנהיגים בממשלה שמצרים על כך שלא שעו לבקשתו ולעצתו של מזכיר הממשלה לאשר את כניסת המשט לעזה. המלצתו הייתה תחילתה של פעולה מפתיעה, יצירתית, פעולה מחוץ לקופסא. אך היא אינה מספקת. אילו היה משלים מזכיר הממשלה את המלצתו ומוסיף לה ספין תקשורתי פשוט, אולי היו ראש הממשלה ושר הביטחון פועלים על פי המלצתו.
אנחנו סומכים על הטורקים
הספין התקשורתי באמת שאינו מסובך. כל מה שהייתה הממשלה צריכה לעשות הוא להסביר מדוע היא מרשה למשט להיכנס לחופי עזה: לומר שמכיוון שמדובר במשט טורקי וטורקיה היא ידידה רבת שנים של מדינת ישראל, בטוחה ישראל שטורקיה לא תאפשר העברת אמצעי לוחמה שיסכנו את ביטחונה. כך הייתה מרוויחה ישראל שקט בינלאומי וחיזוק הקשר המתרופף עם טורקיה.
אבל ישראל חושבת באופן צפוי ומעציב. לכן, משט קטן גרר טעות גדולה. אסור לעשות טעות זהה שוב. אסור להסתער על פעילי שלום. אסור להנחית לוחמים על ספינות הומניטאריות. גם אם יש מידה קטנה של חשש מהכנסת אמצעי לוחמה. האם באמת קיים חשש כזה? האם באמת חששה ישראל שעל ספינות המשט הקודם היו אמצעי לוחמה? ברור שלא. אילו חשבה כך הייתה מפעילה מודיעין מתוחכם שהיה יודע על כך מראש. כפי שידעה על אוניות מלאות באמצעי לוחמה שעצרה בעבר. אבל ישראל ידעה שאין שם כלום ובכל זאת פעלה באופן אוטומטי ושלחה חיילים לפעולת שיטור מסוכנת.
הפעם חובה לפעול אחרת. ישנן שתי חלופות: האחת, לפעול באופן דיסקרטי ולפגוע ביכולות הספינה להגיע לחופי עזה מסיבות לא ברורות, חלופה בעייתית שתגרור האשמות מצד הקהילה הבינלאומית, שהרי על ראשנו כבר בוער הכובע. החלופה השנייה היא לאפשר למשט להיכנס לעזה. אולם, אם במשט הקודם מספיק היה לומר שאנו סומכים על טורקיה, הרי שהפעם זה לא יספיק. הפעם עלינו לעשות מעשה גורף ואמיץ יותר ולהסיר את מלוא האחריות על עזה, להפריד את רשויות החשמל והמים, לסגור את המעברים, לתת להם ולקהילה הבינלאומית לקחת את הטיפול ברצועה ולהסביר שאלימות מצד הרצועה תגרור תגובה. שהרי ההתנקות מעזה הייתה כמו חצי הריון. התנתקנו אבל לקחנו עליה אחריות. התנתקות בכאילו.
אל תצפו שלפתע יתאהבו בנו. מי שמתנגד לנו יתנגד בכל מצב. אבל הקהילה הבינלאומית ומדינות המערב יפסיקו להטיל עלינו את האחריות לנעשה שם. אחריות שאנחנו, לדאבוננו, לקחנו על עצמנו.
* הכותב הוא בעלים-שותף במשרד הפרסום "זרמון גולדמן".