שבוע הספר מעניק לנו הזדמנות שנתית לחגוג את היותנו עם הספר. פעם נוספת ייפרשו ברחבי הארץ אלפי דוכנים, ואוהבי ספר - אנשים, נשים וטף - יעשו קילומטרז' ארוך בין השקיות הצבעוניות והמרשרשות והכריכות הקורצות. גם מוכרי התירס החם וצמר הגפן המסוכר והמתקתק יעבדו שעות נוספות. סופרים ומשוררים יקראו מיצירותיהם בבתי קפה ברחבי הארץ, והפופולריים שבהם יאמנו את ידיהם בשרבוט חתימה מהירה על ספריהם.
כבכל שנה, מן הסתם גם השנה יפורסמו נתונים מרשימים ומשמחים על מספר הכותרים היוצאים לאור מדי שנה בישראל, מן הגבוהים בעולם כולו, בוודאי יחסית לגודל האוכלוסייה. יודעי דבר ימהרו להלל ולשבח את היותנו "עם הספר".
אכן, שמחה אמיתית שמאפשרת להתפנות, ולו לשעה קלה, מטרדות האובך המעיק ושער הדולר הצונח, מהאיום האיראני והמשט הטורקי, כדי לנוח בצל קורת הרוח של הספרות העברית. אך לצד אלה, ראוי לפקוח עין בוחנת, ביקורתית, ולבחון האומנם יש סיבה למסיבה.
בהיעדר פילוח מדעי מדויק (להבדיל מסקרים מזדמנים, שחלקם ממומנים על ידי בעלי עניין) של אוכלוסיית קוראי הספרים, קשה להעריך במדויק כמה מאותם מאות אלפי ספרים הנמכרים בישראל מדי שנה אכן נקראים.
חדוות הקריאה פסחה
שיטוט לא מדעי בספריות הציבוריות ובחנויות הספרים שבחוצות ישראל מעורר חשד שחגיגת הספר מוקדמת מדי ואולי מופרזת ומוגזמת מדי. ביקור בבתי חלק מהישראלים, שלא לדבר על דלות הלשון המתגלגלת בפיהם, מרמז על כך שחדוות הקריאה פסחה על רבים מהם, וחג הספר העברי נוגע רק בחלק מן החברה הישראלית.
אכן, ניתן להתפאר באיכותה ובמשקלה הסגולי של קבוצת קוראי הספרים, אך בה בעת להצטער על הקיטון ההולך וגובר במניין חבריה.
ביקור ביישובים רבים בארץ - בפריפריה ובמרכזי הערים הגדולות - מלמד לא אחת שאת מקומו של ארון הספרים המסורתי בסלון הבית תפס מסך פלזמה ענקי, מינימום 80 אינץ', מלווה בכורסאות צפייה נוחות ובקעריות פיצוחים.
בעבר היה ניתן לראות כמעט בכל בית שני בישראל, גם בקרב משפחות שבניהן לא היו אנשי אקדמיה אלא אנשי עמל ויגיע כפיים, סידור תפילה, תנ"ך, ולצידם כמה כרכים ירוקים ומהוהים של האנציקלופדיה העברית הבלתי גמורה, או כרכים כתומי עטיפות של "כל כתבי", פרי עמלם של גדולי הספרות העברית.
אפילו אם אלה לא נפתחו מעולם, היתה בהצבתם בסלון הבית הצהרת כוונות תרבותית. ואילו היום, בחלק מהבתים ניתן למצוא בפינה כמה ספרי בישול ופנאי לרפואה. לפעמים אפילו זה לא.
הידלדלות תרבותית
ש"י עגנון, רב אמן הלשון העברית כתב פעם: "לשעבר, כשהיו הספרים נקראים, היו הספרים נקרעים, ועכשיו שאין הספרים נקראים, אין הספרים נקרעים".
ביטוי מוחשי להידלדלות התרבותית שהולכת וכובשת חלקים גדולים מישראל שמעתי לפני מספר שנים מחבר שעקר עם משפחתו לדירה במרכז פתח תקווה, "אם המושבות".
בתום מסע ההעברה המפרך, מצאו בני הזוג את עצמם תקועים בדירה שארגזים מילאו חלק ניכר מחללה. לאחר שעייפה מעט מפתיחתם המייגעת ופירוק תכולתם, ביקשה בעלת הבית מנוחה.
"אולי נוכל להתרענן מעט בקריאת ספר חדש", אמרה לבעלה. כשירדה לרחוב, שאלה את אחד העוברים והשבים למיקומה של הספרייה הקרובה. "ספרייה?", שאל האיש, "בוודאי, יש אחת ברחוב הסמוך, ועוד אחת ממול, ועוד שתיים במרכז הקניות המרוחק יותר".
"אכן, עיר תרבותית", התרגשה האישה לשמע התשובה, ולמרות החשש הקל שהתגנב לליבה, מיהרה ללכת לכתובת שעליה הצביע האיש, רק כדי לגלות שמדובר בספריית... סרטי וידיאו.
במקום שבו דוכני קלטות מחליפים ספריות, ובאסטיונרים מוכרים בצעקות ספרים כמו עגבניות ב"שתי שקל", עלול עם הספר להיות עם הארץ, וחלומה של האם היהודייה כי בנה יהיה מאור הגולה יהפוך לתקווה שיהיה מאור הגו?ל, כדורגלן צמרת.