ביזיון של דיפלומטיה

דארווין אמר שזה לא החזקים או החכמים ששורדים, אלא אלו שמסתגלים לשינוי. נראה שסיכויי ההישרדות שלנו הם קלושים: עשרות שנים אחרי שאופי הלחימה השתנה ועברנו להתמודד עם קבוצות גרילה, ארגוני טרור שזוכים להצדקה בינלאומית ופועלים מתוך ריכוזי אוכלוסין, טרוריסטים ומחבלים שפועלים תחת חסות של "ארגוני זכויות אדם" ועוד אבסורדים של צביעות - אנחנו עדיין מתנהגים כמו בימים הטובים ההם, שידענו בדיוק מול מי אנחנו מתמודדים ומה להגיד כדי שיקשיבו לנו.

נכון שלאויבינו יש הרבה יותר מיקרופונים והם לא בוחלים באף אמצעי, אבל זו בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים לנצל את היתרונות שלנו ולחשוב היטב לפני כל מעשה. מדיניות ההסברה של מדינת ישראל ב-2010 היא אנכרוניסטית, מיושנת וגורמת נזק לביטחון המדינה. אנחנו עומדים המומים ומגומגמים מול מתקפת הסברה מתוזמנת ומתוכננת של אויבינו בכל מקום.

שני דברים מצדיקים את קיומנו במדינה הזאת: האחד הוא היכולת שלנו להגן על עצמנו והשני הוא היכולת שלנו לדברר את עצמנו. נראה ששני המרכיבים נפגעו אנושות בשנים האחרונות. בתחושת הביטחון והאמון בצה"ל אי אפשר לפגוע כל כך מהר, גם לא אחרי מלחמת לבנון. אבל את הנזק ההסברתי שמדיניות החוץ של ישראל מובילה אליו, קשה לאמוד כרגע מתוך עין הסערה.

מה שבטוח, זה שמדובר באחת מתקופות השפל של מעמדה הבינלאומי של ישראל. ועם כל הכבוד לכל המתלהמים ש"לא מעניין אותם אף אחד" – ברגע שנישאר ללא תמיכתה של ארה"ב וכשיותר ויותר מדינות אירופיות ואחרות ישנו את יחסן אלינו (מהמעטות שעדיין לצדינו), הקיום שלנו במקום הזה יוטל בספק אדיר.

הזלזול במדיניות החוץ שלנו מתחילה באנשים שעומדים מאחוריה, שכל מעשה ואמירה שלהם בתקופה האחרונה משרתות בעיקר את אויבינו. לא אכנס לשמות ולדוגמאות כי ממילא הכל ידוע. אנחנו מתנהלים מול ראשי מדינות במדיניות של "ערבוב" ומריחה, אומרים כן ועושים לא, מושיבים שגרירים במפגני השפלה בינלאומיים, מחרחרים ריב ועונים על כל פרובוקציה במדינה זו או אחרת בשירת כלים, מסבירים את עמדותנו באיחור כרוני, בשפה לא רלבנטית ובאמירות מבולבלות.

אבל אלו לא רק האנשים, אלא הגישה כולה. כמו שמדינות אחרות למדו, כמו שאויבינו למדו וכמו שמשווקים למדו מזמן – העולם השתנה. המהפכה הדיגיטלית, עליית סף הריגוש, השינוי באופי הלחימה מול האויבים, הכוח ההולך וגובר של מגזרים מסוימים במדינות מסוימות – כל אלו שינו לגמרי את השיח. במקום תעמולה של מגפוניסטים בעלי קול ניחר – שבהכרח נפסיד בה – חייבים לייצר אסטרטגיה תקשורתית אפקטיבית יותר מול "פעילי זכויות אדם" למיניהם.

חייבים לייצר שקיפות, לעלות תכנים לרשת בצורה מהירה ואפקטיבית יותר, לזרז את הליכי הצנזורה, לשבת על הטוקבקים בכל אתרי החדשות הבינלאומיים, לייצר משחקי מחשב ואפליקציות שיתמכו בעמדה הישראלית, לעלות בקמפיינים יצירתיים ופורצי דרך, למצוא דרך לנהל שיחה עם כמה שיותר גולשים ואנשים ממדינות שונות, להוביל פרויקטים בינלאומיים ולדבר אל הדור החדש בשפה שלו. אי אפשר להמשיך ולעמוד עם אותו מגפון דהוי ולצעוק בקול ניחר שהצדק איתנו. כי העולם כבר מזמן שם אוזניות והסכסוך כבר מזמן נראה אחרת.

בתסבוכת הנוכחית היה קל לראות את הכישלון של אסטרטגיית ההסברה שלנו. היו לנו שבועות להתכונן מראש, האירוע התרחש בשטח ישראל, כשיש עליונות צבאית ברורה וניתוח תרחישים מפורט, טכנולוגיית חיסום ומצלמות – אך אם כל מה שיוצא מכל זה מסתכם בתמונה של סגן שר החוץ המיוזע בהתייחסות ראשונה רק שעות ארוכות אחרי הארוע, כשהוא מדבר רק בעברית ולא מסכים לענות לשאלות של כתבים זרים – אז ברור שמשהו חייב להשתנות, ומהר.

אין לנו את הפריבילגיה לחנך מדינאים על הזקן שלנו. אם לא יקרה שינוי אמיתי ומהותי במדיניות החוץ של מדינת ישראל, אז אולי נמשיך להיות הכי חזקים והכי חכמים, אבל בכלל לא בטוח שנשרוד.