חבל מאוד שישראל היתה זקוקה למשט הטורקי כדי להבין כי אלף תוכניות התנתקות לא יצליחו לנתק אותה מרצועת עזה. חבל שהיינו צריכים את סרט האימים הזה - סרט שהמפיקים והבמאים שלו הכבירו פעלולים ואפקטים, והשתמשו במהלך הצילומים בדם אמיתי - כדי לראות שעזה לא נעלמה כאשר יצאנו ממנה ושהבעיות הממלאות אותה לא יכלו אלא להחריף מאז יצאנו ממנה. והבעיות האלה הן שלנו.
"אין לנו מה לחפש בעזה", אמרו אצלנו במשך שנים רבות. אז היום יש לנו מה לחפש בעזה. יש לנו חייל חטוף לחפש בעזה, ואין לנו אפשרות לחפש אותו. אין שום היגיון, כפי שאמר השבוע נועם שליט העייף והעצוב, בכך שישראל מחלצת אנשים מכל מקום בעולם אבל איננה מסוגלת לחלץ את הילד שלו ממקום קרוב. אין בזה שום היגיון. גם לא היה שום היגיון בהפקרתו של מקום כל כך קרוב וכל כך בעייתי. ולא היה שום היגיון במחשבה שההפקרה הזאת תעבור עלינו בשקט.
"אין לנו מה לחפש בעזה", שיננו לנו פוליטיקאים ואנשי תקשורת ללא לאות, כאילו רצועת עזה היא איזו קולוניה נידחת בשולי האימפריה הישראלית ולא שטח זעיר בחוף הנגב שלנו. כאילו יכול אדם, שהחצר האחורית של ביתו רוחשת קוצים, נחשים ויתושי מלריה, להכריז שאין לו מה לחפש בחצר האחורית שלו - ופשוט "להתנתק" ממנה.
"אין לנו מה לחפש בעזה"
"אין לנו מה לחפש בעזה", כאילו אפשר לשבת בסלון ולראות "כוכב נולד", כשבחצר האחורית כלואים מיליון וחצי בני אדם, רובם פליטים וצאצאי פליטים הנרקבים זה ארבעה דורות במחנות. "אין לנו מה לחפש בעזה", כאילו יכולים נחשולים של מצוקה וייאוש להיבלם מאחורי דלת, חלון או גדר הפרדה בלי לגאות מעבר לתחום שהוקצב להם ולשטוף גם אותנו. וכאילו היה שמץ של סיכוי שהטרור של חמאס לא ינצל את המצוקה כדי להשתלט על השטח. וכאילו היה שמץ סיכוי ששונאי ישראל לא ינצלו את הייאוש כדי לארגן "פעולות הומניטריות" שמטרתן היא לקעקע את זכות הקיום של מדינת היהודים.
חבל שישראל היתה זקוקה לעימות הקשה, ולכל מה שהתגלגל ממנו, כדי להיזכר שתושבי רצועת עזה ותושבי ואדי ערה הם אחים, בנים לאותו עם פלשתיני שהוא חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית. רובם המכריע של הפלשתינים אזרחי ישראל הם אזרחים ישראלים נאמנים, כידוע, שאינם חפצים אלא בחיים ובשלווה. אבל גם רובם המכריע של אחיהם שברצועת עזה אינם חפצים אלא בחיים ובשלווה. ואלה כמו אלה נטרדים מחייהם ומשלוותם על ידי הנסיבות ועל ידי מי שמנצלים את הנסיבות כדי ללבות מלחמה.
המשט והעימות הימי אינם אלא פרובוקציה אכזרית של מי שמכונים "פעילי שלום", על אף שמלכתחילה לא התכוונו לסייע לתושבי עזה או לפעול למען משהו מלבד סרט המלחמה שלהם, המוקרן כעת על מסכי תבל. אך ישראל היא שאיפשרה את הפרובוקציה וכתבה את התסריט של הסרט, ומוטב להודות בכך. "אין לנו מה לחפש בעזה", אמרו, והנה מתברר שאיבדנו בעזה הן את גלעד שליט והן את השליטה בחיינו.