תוצאות המבצע לעצירת המשט של השמאל הבינלאומי, בהנהגת טורקיה של ארדואן, קשות לישראל. המדינה היהודית מוקעת בעולם כמי שאחראית לרצח אזרחים תמימים על ידי חוליות קומנדו חמושות. קשה מאוד לשנות את התדמית הזאת משום שבאופן פשטני זה מה שהיה על האונייה הטורקית.
השאלה שכל אזרח צריך לשאול עצמו היא מהן האלטרנטיבות, ואם נכון היה להעדיפן על פני זאת שננקטה.
לפני הממשלה עמדו שתי אלטרנטיבות: האחת לאפשר לשיירה לעבור, קרי: להכניס את הספינות לעזה, והשנייה לעצור אותה בים. ברור שהחלטה לעצור היא החלטה להשתמש בכוח, כי אין דרך אחרת לעשות זאת מול מי שמחליט שלא להיענות לבקשות חוזרות ונשנות להעביר את הסיוע בדרכי שלום.
קו ספינות קבוע לעזה
אבל האלטרנטיבה קשה לא פחות, כי הטורקים כבר הבהירו שהם מתכוננים לפתוח קו ספינות קבוע לעזה, וברור כי מהלך כזה יהפוך בסופו של דבר לנתיב אספקת אמצעי הלחימה העיקרי לרצועה. יתר על כן, המצור על עזה (שאינו כולל מזון ותרופות, בניגוד לתעמולה של חמאס) הוטל לאחר שהתברר כי חמאס מונע מגלעד שליט את הזכויות המוקנות לכל שבוי על פי החוק הבינלאומי. נדמה היה למקבלי ההחלטות שסגר שכזה יהווה לחץ על גורמי חמאס בהקשר לחייל החטוף.
מרגע שהורדה ההוראה לצבא - הביצוע הוא שלו, ושלו בלבד. על הצבא היה לעשות הכל כדי למנוע ירי על אזרחים, ואני יודע בוודאות שכל הגורמים טרחו והדגישו לפני הכוח המבצע חזור ושנ?ה את הצורך באיפוק. הדברים הסתבכו מרגע שבאחת משש הספינות, הגדולה שבהן, הגיבו הנוסעים באלימות קשה ביותר כשהחלה פעולת צה"ל. מרגע שחיילים בודדים נותקו מהכוח, נלקח מהם נשק והופעלו נגדם אמצעים קרים כמו סכינים, מוטות ברזל ודוקרנים - לא היתה להם ברירה. כדי להציל את חייהם הם נאלצו להשתמש בתחמושת חיה. התוצאה המצערת היא בבחינת הכרח לא יגונה מנקודת המבט של החיילים על הספינה.
כל השאלות לגיטימיות בהקשר להחלטת הדרג המדיני ובאשר לתוכנית הפעולה. אך אין מה לעסוק בתגובה של החיילים: הפקודות שלהם היו ברורות, והם הפעילו כוח רק כמוצא אחרון.