בהתחלה התחושה היתה שמדובר במהומה רבה על לא משט. נמל חיפה מתרוקן כמעט מספינותיו הצבאיות, הכל בשביל משט הומניטרי אחד, שבסך הכל רוצה לטענת מארגניו להעביר כיסאות גלגלים לעזה. בשעה תשע ורבע, ספינת הטילים אח"י ניצחון יוצאת אל לב הים, עוד אחת מספינות החיל הרבות שתפקידן לעצור את דרכו של המשט לרצועת עזה. מפקדי ספינות הטילים מפנים כל הלילה קריאות אל אוניות המשט, מזהירים אותן מפני המתרחש. "אתם עומדים להיכנס לשטח רצועת עזה שהוכרז כאזור קרבות", חזרו עשרות פעמים הסקיפרים של חיל הים, "קפטן, בכניסה זו אתה מסכן את צוותך ואת נוסעיך ואתה לבדך תישא באחריות לתוצאות". על התדר הפתוח, יכלו כל ספינות המשט לשמוע את האזהרות. והן גם דאגו להחזיר. "תחזרו לאושוויץ", ענתה ספינה אחת, אחרת השיבה ב"ג'יהאד, ג'יהאד, ג'יהאד". המפגש האלים היה בלתי נמנע.
במרחק של כמה מאות מטרים שטה אח"י ניצחון מהספינה מרמרה. שעת השין לפעולה נקבעה בארבע ורבע בבוקר. במרחק של 80 מייל מחופי חיפה הוחלט על השתלטות. קולו של מפקד חיל הים האלוף אליעזר (מרום) צ'ייני נשמע היטב בקשר. בארבע ועשרים זה התחיל. "להכין רימוני הלם", נשמע קול הקודקוד בקשר, מרמרה תחילה, אחריה כל השאר. מסוק ראשון נקרא להיכנס ולשלשל את חיילי הקומדו את גג הספינה. זה מתחיל.
אלא שאז החל שקט, לאחריו מעט צעקות וכבר היה ברור שמשהו אינו מתנהל כשורה.
מרמרה משיבה מלחמה
"היכן המסוק השני?" זעק הקול בקשר, "הספינה הכי גדולה עם האורות, אתה לא יכול לפספס אותה". ואז שוב שקט. וכאן כבר החל המכשיר לצעוק. "רשאי לפתוח באש, רשאי לפתוח באש". היה ברור שחיילי הקומנדו הימי הסתבכו על הגג של מרמרה. דיווחים על אלימות קשה מגיעים מצד הכוחות, ושוב קריאה מפורשת של מפקד השייטת, אל"ם ש', לפתוח באש. "אם צריך תשתמש גם בירי חי", "צריך להשתמש באש", הקריאות המשיכו. "להקפיץ צוות של 669 עם יסעור בדחיפות לגג", קרא מפקד הצוות בשטח. זהו, יש פצועים. אבל איפה המסוק? "20 דקות", אומר הצד השני. 20 דקות למסוק חילוץ עם חובשים למבצע כזה? משהו כאן לא הגיוני. השעה 04:55 ומסוק שלישי כבר מכניס את לוחמיו. "חייב מסוק יסעור וצוות של 669", שב קול צוות השייטת, והצד השני, הפיקוד, משיב למבקשת החילוץ בנימה שוביניסטית מזלזלת: "תירגעי, עוד עשר דקות אצלך".
הזמן עובר, והקולות מהמרמרה כבר כמעט אינם נשמעים. בשעה שש וחמישה עולה מפקד חיל הים אל הקשר. "כמה גופות יש שם?", שואל, "אתה מתכוון להרוגים?" משיב הצד השני, "יש כאן 20 גופות שחלקן לא זזו כבר יותר משעה".
על הספינה כבר החלה חרושת של שמועות. גופות שלנו או שלהם? כמה הרוגים בדיוק? אי הידיעה לא הפסיקה להטריד את מרבית הנוכחים. בינתיים פשטו חיילי הקומנדו על ספינה נוספת, גזה, ביחד עם לוחמים מבה"ד חיל הים שהצטרפו. הפעם זה חלק. כל הנוסעים עמדו זה לצד זה והרימו ידיים. פעילי שלום או לא?
מרחוק, כבר היה אפשר להבין עד כמה המצב במרמרה בעייתי. האור כבר עלה מזמן, ורק מסוקי יסעור של חיל האוויר שבים וחוזרים אל גג הספינה, מורידים ומעלים אלונקות. טוב כבר לא יכול לצאת מזה.
הפסד ידוע מראש?
מלכתחילה היה ברור שלא חשוב איך ישראל תפעל, היא תפסיד במערכה על דעת הקהל. אבל דבר אחד ברור לא פחות: פשיטה של יחידת עילית של צה"ל לא אמורה להסתיים במותם של רבים כל כך, אלא אם מדובר בהסתערות על קני מחבלים. כשיצאתי אמש ללב ים ביחד עם לוחמי ספינת חיל הים אח"י ניצחון, הדהד קולו של מפקד הספינה רס"ן עמרי בקשר. "כל מדינת ישראל מסתכלת עלינו, אנחנו נכנסים למבצע שאנחנו יודעים איך הוא מתחיל, אבל לא יודעים איך הוא ייגמר". להגיד את האמת, עד עכשיו אנחנו לא יודעים איך מבצע 'רוחות שמיים' ייגמר ומתי.
גם לאחר היוודע התוצאות הקשות של הפשיטה, מפקד חיל הים, האלוף אליעזר (צ'ייני) מרום לוקח על כל המבצע אחריות מלאה, כמי שבטוח שכוחותיו פעלו בצורה הירואית. אבל צ'ייני, כמו כל צמרת צה"ל צריך לשאול כמה שאלות קשות ביותר. איך ייתכן ששייטת 13 לא התכוננה לאפשרות שעל הספינה יימצא נשק חם שיכוון לעברם? מדוע לא היה מודיעין כלשהו על הימצאות כלי נשק על הסיפון? מדוע ירדו הלוחמים "חמושים" ברובי פיינטבול, הרי רק שבוע קודם איימו עלינו בכירי צה"ל בכותרות ענק שייתכן ועל הספינה נמצאים אפילו פעילי טרור. כיצד הגיעו לוחמי יחידת עילית למצב ובו הם נזרקים כבודדים מקומת הגג של המרמרה אל הקומות הנמוכות, ומשם משליכים עצמם לים רק כדי להימלט בחיים.
מישהו לא העריך נכונה את המשמעות והמורכבות של השתלטות על ספינה עוינת עם 600 מפגינים. מתכנני המבצע הם אלו שצריכים להסביר לכל לוחם בשייטת מדוע הם מוצגים כעת בתקשורת כחבורה של אומללים, קורבנות לינץ', שהיו בודדים מול רבים כשבקנה הרובה רק כדורי צבע.
מספר שעות אחרי ההשתלטות על אניית הפעילים מרמרה פגשתי שני לוחמי שייטת פצועים. "הרגשנו כמו בלינץ' ברמאללה" הם סיפרו לי "לא התאמנו לתרחיש כזה, זה מצחיק לחשוב שפעלנו עם רובי פיינטבול". סימני האלות על הגוף והגפיים המגובסות של הלוחמים מעידים היטב על המלכודת אליה נקלעו. "אל תוציא אותנו נקניקים", ביקשו ממני הלוחמים ואני הבטחתי להם להוציא אותם בדיוק כמו שהם. לוחמים מיומנים ואמיצים שנשלחו לקרב שלא היה להם סיכוי לנצח בו באמת.
עדכון ראשון: 20:14