פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עצה קטנה לקראת המשט הבא

      הסיבה למחדל המשט נעוצה בעובדה שהממשלה שלנו לא מצליחה לראות את הנולד, מנסה להקפיא את הזמן ועסוקה רק בלהראות לעולם כמה אנחנו תקיפים - מתכון שלא מפסיק להיכשל. דני ליבר לא רוצה שנחזור על אותה טעות

      גם הדרג המדיני וגם הדרג הצבאי הבינו שמשט בסדר גודל כזה לא יוכל לעבור בשקט. גם אם לא ציפו לתגובה אלימה שכזו, היתה הבנה שמאות פעילים על גבי שש ספינות, זה פרוייקט שלא ניתן יהיה להסתירו מעיני המצלמות ובטח ובטח לא ניתן יהיה למנוע את הביקורת העולמית.

      אבל מסתבר שבישראל כמו בישראל, תחושת האימה משבשת לנו את המחשבה וגורמת לנו להפעיל כוח מיותר ורק בסוף להצטער על כך. הנזק שנגרם לישראל הוא גדול מכפי שאפשר לחזות כעת ויתרה מכך, הניסיון להצדיק את עמדתנו במלחמה בטרור, נראה היום כטיפה בים של גינויים חריפים.

      נופלים, קמים ושוב נופלים לאותו הבור

      למי שלא מבין עדיין: המשט הבא לעזה כבר בדרך. הוא נרקם כעת במוחם של ארגוני זכויות האדם השונים ולא נוכל לעצור את הגעתו לאזור. המצור המתמשך על עזה והסירוב הישראלי למצוא פתרון הולם, התפוצצו לנו בפנים. ברור היה שאי אפשר להחזיק אוכלוסיה שלמה במצור לאורך תקופה כה ארוכה ושבסופו של דבר ניאלץ למצוא דרכים כדי למנוע את ההסתבכויות הכה מיותרות האלה. אלא שבמקום שאנו נכתיב את מהלך העניינים וניזום תוכניות שונות שייאפשרו לנו הן להגן על עצמנו מפני טרור והן לאפשר לתושבי עזה סיוע עולמי, כעת ניגרר לתכתיבי המציאות וניתפס שוב כמי שנכנעים ללחץ עולמי.

      נראה שהממשלה הזו לא מצליחה לראות את הנולד וכל הזמן מסתבכת ומנסה להתגונן. במקום לייצר ולהוביל את הדרך, אנו נאלצים שוב ושוב להגיע למשברים ולנסות אחר כך לנהל אותם. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שזו ממשלה ששמה לה למטרה לעצור את השינוי, להקפיא את הזמן ולהראות לעולם שאנו תקיפים. אין לי בעיה עם אידיאולוגיה, אבל יש לי בעיה (ולכל אזרח במדינה צריכה להיות בעיה) עם טיפשות.

      הקיצוניות בה מתנהלת ממשלת נתניהו והאווירה העולמית שנוצרה, היא זו שהוציאה את המשט לדרך. אווירה זו נתנה רוח גבית למי שמנסה לנגח את ישראל וראה את הפירצה בכך שהממשלה בירושלים והעומד בראשה נתפסים כאידיאלוגים קיצוניים שלא יתנו למחשבה הפרגמטית להוביל אותם מדי פעם, והם יפלו שוב ושוב בפח שטמנו לעצמם.

      אחרי המשט השלישי זה יהיה משעמם

      הצורך הביטחוני למנוע מנשק להגיע לרצועה, הוא מובן והוא גם מקובל על מדינות העולם. אבל אי אפשר להסביר לעולם מדוע פעילי שלום, גם אם מתברר שאינם באמת כאלה, אינם יכולים לסייע לתושבי עזה. מה היה קורה אילו היה הדרג המדיני מחליט כי הספינות יוכלו להיכנס לעזה בתנאי שיעברו בידוק בנמל אשדוד ומשם ילוו לחוף עזה על ידי ספינות חיל הים. במצב כזה, היינו מנטרלים את הביקורת על כך שמצור הומניטרי מוטל על עזה וניתן היה לטעון שאכן ובאופן מוצדק, מצור למניעת הברחות נשק הינו דבר הכרחי. אם אז היו קמים ארגונים שונים ומתעקשים להגיע ישירות לרצועה, הקייס שלנו היה נראה אחרת. העולם היה מבין את החשש שלנו מהעברת אמצעי לחימה לעזה והניסיון לעורר פרובוקציה מצד משתתפי המשט היה מאבד משמעות. כל אמצעי התקשורת היו יכולים לבוא ולסקר כיצד המשט נבדק בישראל ושט לו אחר כבוד לעזה. האמת שזה נשמע די משעמם, ואולי אחרי המשט השלישי והרביעי כבר לא יהיה עניין לסקר.

      אבל גם זה רק פתרון זמני, והגיע הזמן לחפש פתרון רחב היקף לבעיית עזה. אם זה לא יקרה והממשלה הנוכחית תמשיך להתעקש על כוחניות צבאית ודיפלומטיה הרסנית, אירועים כמו ההשתלטות על המשט הם רק עניין של זמן. מהבנייה ברמת שלמה במהלך ביקורו של סגן הנשיא האמריקאי ועד למשט, ניתן לראות קו ברור של אי הבנה רצינית של הנעשה בעולם. ישראל מאבדת בהדרגה את התמיכה גם במקומות שהיא היתה ברורה. פגיעה זו משמעותית הרבה יותר ומסוכנת פי כמה מספינות של פעילי שלום דמגוגים שיגיעו לחופי עזה ויפרקו שם כמה שקי קמח.