פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שיעור קטן במוסר בסיסי

      החברה הישראלית הפכה מכורה לסמים הקשים של המיליטריזם, ההשתקה, ההכחשה, וההצדקה. בינתיים, במציאות, חיילי צה"ל הרגו עוד אזרחים

      "הם רצו עימות, והם קיבלו עימות". כל הכבוד לאלון בן דוד, על עוד פנינה אגרסיבית במיוחד, שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי לחלוטין. אילו היו רוצים 600 האזרחים בעימות עם הצבא הישראלי, הם היו מפליגים בחשאי, אבל הם הפליגו תוך גילוי תקשורתי מלא, כולל שידורים חיים, ראיונות עם אנשי הקבוצה, ובלוג יומי בוואלה!. אילו הם היו רוצים לפגוע בישראל, הם היו מפליגים לישראל. אילו הם היו רוצים לעזור לכח הצבאי העלוב של חמאס במלחמתו נגד המעצמה הצבאית הכי חזקה במזרח התיכון, הם היו מעבירים איתם טנקים, לא תרופות. ואילו הם היו רוצים להעביר נשק לרצועת עזה אז הם היו מעבירים נשק, לא אלות.

      לא היתה אלימות - נוצרה אלימות

      "החיילים הותקפו באלימות", התבכיין שר הביטחון ברק. "מרגע שהם נקלעו למציאות האלימה, הם הפעילו את נשקם" חזר החזיק אחריו הרמטכ"ל אשכנזי. "האחריות על אובדן החיים היא על אלו שארבו לחיילי צה"ל", אמר סגן שר החוץ הכי קיצוני שכנראה ידעה מדינת ישראל מעולם. אבל מה קורה כאן? החיילים הותקפו? החיילים נקלעו למציאות אלימה? ארבו לחיילים? מה קורה כאן? תתעוררו: ספינה אזרחית, ועליה אזרחים, ששטה במים בינלאומיים, כשהיא לא נושאת נשק, הותקפה על ידי חיילי צה"ל. הם התקיפו את הספינה. הם ארבו לספינה. הם פשטו עם שחר. הם לא נקלעו לשום מצב אלים. הם יצרו אותו.

      "האירוע הבוקר היה התקפה מכוונת של גורמי טרור", אמר ראובן ריבלין, יו"ר הכנסת, לאחר שחיילי צה"ל הרגו 15 אזרחים. "מדובר בפרובוקציה מתוכננת מראש בהנהגת אל-קאעדה וחמאס", המשיך סגן שר החוץ בברד התעמולה היומי, לאחר שמאות חיילי צה"ל – שידעו שבספינה אין מחבלים ואין נשק – השתלטו, תוך שימוש במסוקים ובסירות קומנדו, על פעילי שלום. אז של מי הפרובוקציה הזו לכל הרוחות? ואיך יכול להיות שאנחנו בולעים באהבה כזאת, כפייתית משהו, כל הקשר שנעשה בין ביקורת לגיטימית לישראל ולמדיניות הכושלת שלה לבין אל-קאעדה?

      צבא התקפה לישראל

      אז אפשר להתחיל מהתחלה. בשעות הבוקר המוקדמות של יום שני ה-31 בחודש מאי 2010 ארבו חיילי צה"ל לספינות אזרחיות - שלא הסתירו לא את אנשיהן, לא את תכולתן ולא את מיקומן – ושעשו את דרכן לעזה, עיר הנמצאת כבר שלוש שנים תחת מצור עיקש וטיפש של מדינת ישראל. מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, מחוץ לגבולות ישראל, במקום בו לחיילים ישראלים אין זכות – לא חוקית ולא מוסרית – לפעול, תקפו מאות לוחמי חיל הים שש ספינות אזרחית.

      מכאן ועד לתיאור של האירוע בקרב החברה הישראלית המרחק עצום. במקום לבלוע את הגלולה המרה ולהכיר בפשע הנורא, התמכרה ההנהגה הישראלית – ורוב רובה של החברה שלנו – ובפעם המי יודע כמה, לססמאות הנבובות של "הותקפנו", "אנחנו מסכנים", והם "טרוריסטים". התקרבנות ללא גבולות. בלי כל קשר למציאות, הפך המצור הבלתי אנושי והבלתי חוקי ל"חוק וסדר" שאותו דורשת ישראל להחיל על אזרחי עזה הכבושה. בלי למצמץ, הפכה חבורה אמיצה של אזרחים, אפילו לא פלסטינים, שהקדישה מזמנה על מנת לשבור את המצור הלא חוקי – לקבוצה של טרוריסטים המסונפת לאל-קאעדה.

      הביקורת היחידה שניתן היה לשמוע מההנהגה הישראלית, או מהפרשנים למיניהם, היתה מטרידה מאוד. "מה עם הנזק ההסברתי", "למה איילון לא עונה גם לשאלות באנגלית", "מה עם היחסים עם טורקיה", ו"מה עם התדמית", הם כנראה כולם גם יחד סימפטומים של ההתמכרות הישראלית. הדיון בישראל פשוט מדלג באלגנטיות על האירוע עצמו – 1,400 הרוגים (רובם המכריע אזרחים) בעזה בשלושה שבועות, 15 אזרחים הרוגים במשט אזרחי במים בינלאומיים בבוקר אחד – ומתמקד רק בהשלכות התדמיתיות שלו. נקודת המוצא היא שישראל בסדר, שהצבא עשה כל מה שיכל, ושאנחנו הרי רק מגיבים ל"מארבים" ול"תקיפות". אם אנחנו לא ממש מאמינים לזה, אז דני איילון כבר ידאג לספק לנו מנה כזו של פטריוטיזם, מהולה בכזבים וחצאי אמיתות של דובר צה"ל, שיאפשרו לנו להמשיך בגאון, בנחרצות, תקיפות וללא מעצורים, אל פשע המלחמה הבא.