פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שוב ישראל צודקת, שוב היא לא חכמה

      בזמן שהעולם יפרוץ בצחוק כשנספר לו שעשו לינץ' בחיילי קומנדו, אנחנו נקונן שוב על הקושי של ההסברה הישראלית, במקום להבין שהבעיה טמונה במציאות עצמה. אודי הירש מבהיר שלהיות צודק זה פשוט לא מספיק

      הטיעון שממצה בצורה הטובה ביותר את הפער בין האופן שבו ישראל רואה את עצמה לבין האופן שבו תופס אותה העולם הוא זה שלפיו בוצע "לינץ'" בלוחמים שנחתו בספינה "מרמרה". דובר צה"ל, אבי בניהו, שלף אותו ראשון כבר בשעות הבוקר, וכשהצבא איפשר לכתבים הצבאיים ליצור קשר עם המערכות הם חזרו כאיש אחד על המנטרה: בלוחמים בוצע לינץ', הם בסך הכל הגיבו.

      בשלב זה, 90 אחוז מהישראלים כבר השתכנעו שהירי היה מוצדק: ספק אם בנסיבות האלה, לאחר שהלוחמים כבר נקלעו לסיטואציה הבעייתית בחסות דרג מדיני מקובע וחסר יצירתיות, הייתה להם אפשרות אחרת. גם הפעם, כמו בעופרת יצוקה, כמו במלחמת לבנון, אנחנו צודקים. גם הפעם, כמו בעופרת יצוקה וכמו במלחמת לבנון, אנחנו לא חכמים.

      הדרך לאבדון מלאה כוונות צודקות

      כי כשנספר לקהילה הבינלאומית שעשו בחיילינו לינץ', היא תתפוס את הבטן מרוב צחוק. היא ראתה לוחמי קומנדו חמושים, שמייצגים את אחד הצבאות הטובים והמצוידים בעולם, עולים לספינה של לוחמי חופש חמושים ברוגטקות. הפרטים הקטנים לא מעניינים את הקהילה הבינלאומית. לא אכפת לה שזו היתה פרובוקציה, שבספינות היו גם אנשים עם כוונות לא טהורות, שהסגר נועד להפיל את שלטון החמאס הרצחני בעזה. בקהילה הבינלאומית רואים חזק מול חלש, נשק חם מול נשק קר, מדינה שמטילה מצור מול עזרה הומניטארית. הקהילה הבינלאומית לא קוראת את האותיות הקטנות של המשבר במזרח התיכון, בדיוק כפי שאנחנו לא הבחנו בין סרבים לקרואטים וסלובנים במלחמות בבלקן בשנות ה-90' ובדיוק כשם שלא התעמקנו במאות האלפים שנהרגו באותה תקופה ביבשת אפריקה. הקהילה הבינלאומית רואה היום לנגד עיניה רק דבר אחד: שישראל הרגה תשעה פעילי שלום, שניסו להגיש עזרה לעזה הנצורה. הדרך לאבדון הזה כלל לא מעניינת אותה.

      האופן שבו בחרה ישראל להתמודד עד עתה עם עוינותה של הקהילה הבינלאומית הייתה אמונה יוקדת בצדקת הדרך, סירוב לבחון חלופות למדיניותה וגיבוי ציבורי ותקשורתי מוחלט לתחושה שהעולם רודף את ישראל. האופן שבו התקבל כאן המשט קיפל לתוכו את תחושת המצור הישראלית: הדרג המדיני התריע כי יגיב על שבירת הסגר, התקשורת המשיכה ללבות את הרגשות הלאומניים של הקורא/ טוקבקיסט הממוצע כשהתייחסה לספינות כאל פולש זר שמאיים על ביטחון המדינה (אחד העיתונים הגדיל לעשות כשכרך יחד את המשט הטורקי, התמיכה האמריקאית בפירוז המזה"ת מנשק גרעיני ואת הסרת התמיכה של דויטשה בנק מאלביט מערכות כמתקפה משולבת על ישראל) והציבור עקב בנשימה עצורה אחרי היערכות הצבא מול הזדים. ישראל צעדה בעיניים פקוחות לעבר סוף טראגי, בלי שום סיכוי להימנע ממנו.

      עוד לבנה בחומת החשדנות

      קולות חלופיים ושפויים כמעט לא נשמעו: מתי מעט תהו איזו מטרה השיג עד עתה המצור על עזה ועד מתי בכוונת ישראל להמשיך אותו; האופציה לאפשר לספינות לעגון בעזה ללא הפרעה ובכך לנטרל את הפרובוקציה נשמעה רק בשוליים; ואף אחד לא העז להזהיר מפני תרחישי אימים, שבהם השייטת מסתערת על הספינות והורגת תשעה מפגינים. כי כשכולם צודקים כל כך, אין להם צורך לבחון את דרכי המחשבה והפעולה שלהם. כשאנשים בעלי דעות אלטרנטיביות מוקעים כבוגדים, כחלק ממסע הדה-לגיטימציה לקולות המתונים בחברה הישראלית בתקופה האחרונה, מתקבל קול אחיד שבוחר שוב ושוב באופציה הכוחנית.

      בתקופה אחרת, באקלים ציבורי אחר, אפשר היה לקוות שהפעולה הכושלת בחופי עזה תגרום לישראל ולישראלים להתפכח ולהבין שבאווירה הנוכחית במזרח התיכון ובעולם יש לבחור לעיתים בפיתרון המתון, אבל זו תקוות שווא. סביר יותר להניח שהתגובות הקשות ברחבי הגלובוס יגרמו לנו לבנות סביבנו חומות גבוהות יותר של חשדנות כלפי העולם. בעוד מספר ימים נקונן שוב על חולשת ההסברה הישראלית, שלא מצליחה להעביר לעולם את מה שכולנו השתכנענו בו מיד. כמו תמיד, נסרב להבין שהבעיה שלנו אינה הסברת המציאות, אלא המציאות עצמה.