הפארסה שליוותה את בחינת הבגרות האחרונה במתמטיקה חשפה פעם נוספת את קצה הקרחון שמכונה "בחינות בגרות" ישראליות. הרעיון, שבראשיתו היה נכון ובעל כוונות מועילות, היה, ברבות השנים, לתעשייה שלמה, משומנת היטב, שמפרנסת אלפי אנשים (ואולי בכך טמון יתרונה העיקרי: הורדת שיעורי האבטלה), אך בינה לבין רכישת השכלה אין כל קשר.
סוד גלוי הוא שברבים ממוסדות החינוך, ואף בטובים שבהם, קיימים ליקויים רציניים בשמירה על טוהר הבחינות. למותר לציין את המסר השלילי שכרוך בתופעה זו. מלבד המרמה והפרת האמונים, יש בתופעה זו כדי לחנך את תלמידינו שכל המרבה ברמאות - יצליח. יש שכר למעתיק ולשולף ה"שליפים".
הדבר ניכר בתוצאות. לא אחת אני נתקל בסטודנטים בוגרי תיכוני עילית אשר לפי ציוניהם בבחינת הבגרות באנגלית, חמש יחידות כמובן, היו אמורים לדעת על פה קטעים שלמים ממחזותיו של שייקספיר ושירים של ויטמן. אך משפוצים הם את פיהם, מתברר שהם בקושי מסוגלים להוציא משפט אחד שלם באנגלית, חף מטעויות. על קריאת חומר באנגלית או, רחמנא ליצלן, כתיבת מכתב או מסה באנגלית, אין מה לדבר (עד כדי כך גבר הייאוש בחוגי האקדמיה, שנוטים לומר בה כי ראשי התיבות של התואר הראשון, ב"א, הם "בלי אנגלית", ואילו התואר השני, מ"א, עולה כדי "מעט אנגלית").
מצב העברית וידיעת הספרות אינו טוב בהרבה. בורות זו מחלחלת, במהירות שיא, לתקשורת ההמונים ומדביקה ברזונה ובזולותה רבים מנושאי כליה. וכך ניתן למצוא באחד העיתונים הנכבדים ציטוט, שלפיו שר מסוים אמר עם פרישתו מהפוליטיקה כי "לא גווע ליבו". שלא לדבר על כך שידיעת ההיסטוריה שייכת כבר מזמן להיסטוריה, וגדול השירה העברית ריה"ל הוא כינוי לקבוצת כדורגל מפוארת מספרד.
"עם הספר" או "עם הארץ"?
תעודת הבגרות הפכה להיות משאת נפש, תכלית ולא אמצעי, וטרם פגשתי תלמיד אחד שבזכותה היה לאוהב תורה ותאב ידע. המצטיינים שבין תלמידינו, ולאושרנו יש (עדיין) לא מעט כאלה, הם יודעי תורה ואוהבי מדע, למרות בחינות הבגרות ולא בגללן.
רבים משרי החינוך בעשורים האחרונים (וכאלה, כידוע, היו לא מעטים) התחרו ביניהם בהעלאת ממוצע הציונים כדי להצביע על הישגיהם המופלאים. תוצאה בלתי נמנעת מכך היא שבמקביל לניסיון המתמיד והכן לשיפור ההוראה וטיוב דרכי הלמידה, חלים קיצוץ, לעיתים משמעותי, בהיקף הידע שעליו נדרש התלמיד להיבחן, ורידוד ברמת הידע הנדרשת כתנאי מעבר.
שיטות חדשות, כמו "מיקוד" החומר, פוטרות את התלמידים מהתמודדות עם מעט הידע שעוד נשאר, והתוצאות בהתאם. המיקוד מתרחב, הניקוד עולה, אך רמת הידע ורוחב הדעת הולכים ומתמעטים.
אכן, בחינת בגרות נהוגה גם במדינות אחרות, שהקימו ומקיימות מערכות חינוך נפלאות. לצד היותה אמצעי לשיקוף הישגים ויכולות, עשויה הבחינה לשמש אמצעי לדרבון התלמידים לרכוש ידע ולשלוט בו. אך כשמבחן בגרות הופך למבחן בערות, הרבה מבחן ומעט בגרות, ראוי להרהר פעם נוספת בנחיצות הבחינות, ובעיקר במקום שאליו הגיעו. רק שינוי עומק מערכתי ואמיתי ישיב לבחינות הבגרות את ההילה שאבדה להן אי שם במעמקי הבערות הישראלית, ויבטיח ש"עם הספר" לא יהיה ל"עם הארץ".