מאז הפכה ארה"ב למעצמת?על עם תום מלחמת העולם השנייה, נהגו נשיאיה לעגן את עקרונות מדיניות החוץ והביטחון בנאום או במסמך מכונן ומעצב, שלא אחת הפך לביטוי מזוקק וטהור של השקפת עולמם, שממנה נגזרה גם התנהלותם במרחב הבינלאומי. כך, למשל, השיק הנשיא הארי טרומן, במרץ 1947, את "דוקטרינת טרומן", שהעניקה מעטפת אידיאולוגית וערכית כוללת להחלטתו להעניק סיוע צבאי וכלכלי ליוון ולטורקיה.
דוגמה מאוחרת יותר לתשתית רעיונית שלאורה גובשה אסטרטגיה אמריקנית מהווה "דוקטרינת בוש". במקרה זה מדובר במסכת נאומים והצהרות, שהמרכזי בהם נישא על ידי בוש הבן באקדמיה הצבאית ווסט פוינט ביוני 2002. הנשיא התחייב לנטוש את נטייתה המסורתית של ארה"ב להישען על דוקטרינת הבלימה ההגנתית ולאמץ גישה התקפית. הוא ביקש לנצל את עוצמתה של ארה"ב כדי להתמודד באורח יזום וכולל עם איום הטרור ולפעול נגד המשטרים שהעניקו לו חסות ותמיכה.
גם אובמה - על רקע נטייתו להציג את משנתו המדינית כמנוגדת לזו של קודמו - הציג את המסד לחשיבתו באותה אקדמיה צבאית, לפני כשבוע. ואכן, הפער שבין הגישות עמוק. גרסתה המלאה של הדוקטרינה החדשה, שפורסמה ביום חמישי, מיטיבה להמחיש זאת. בשעה ש"דוקטרינת בוש" מושתתת על שימוש ב"עוצמה קשה" כדי להתמודד עם אתגרי חוסר היציבות, הרדיקליזם והטרור, מתבססת "דוקטרינת אובמה" בעיקר על מנופי עוצמה רכים יותר, ולמעשה דוחקת את האופציה הצבאית לשולי הבמה. ואמנם, בעידן שבו עתידה להתרחש נסיגה אמריקנית רחבת היקף מעיראק ומאפגניסטן, ועל רקע שאיפת הממשל להשקיע את מירב זמנו לטיפול בסוגיות חברה וכלכלה מבית, מטרתו המרכזית של אובמה היא למנוע חלל מסוכן במרחבים שאותם יפנו כוחותיו. לאו דווקא למגר את ציר הרשע.
המדיניות החדשה - הסתפקות במועט
כדי לקדם את חזון היציבות הכוללת מוכן אובמה לכונן משוואות פוליטיות ואסטרטגיות מגוונות. זאת בתקווה שהשותפים לקואליציות יתרצו וייאותו לפעול למען קידום היציבות. את מקומה של הראייה החד?קוטבית של המערכת הבינלאומית, שלאורה פעל הגוליבר האמריקני בעידן בוש (גם לנוכח ביקורת בינלאומית גורפת), תופסת גישה רב?צדדית. בטבורה נמצא הרצון להפעיל "קבלני משנה" (כמו רוסיה, סין וסעודיה) כמנופי השפעה מול מדינות סוררות. על רקע הכורח המנחה את חשיבתו של הממשל, להישען גם על כוחות לא דמוקרטיים במאמציו להפעיל השפעה מרסנת על הכוחות הלוחמניים בעולם, בולט הניגוד לקודמו. שכן, בשעה שהאפוקליפסה המשיחית של בוש היתה רוויה באמונה שיוזמותיה הצבאיות של ארה"ב יסללו דרך לכינון עולם המושתת על ערכי הדמוקרטיה, אובמה רואה את מגבלות האפשרי. תפישתו מאופיינת באינסטרומנטליות המתבטאת בנכונותו לפעול במשותף גם עם משטרים הרחוקים מאידיאל הדמוקרטיה. לכן הוא מקפיד לא לתייג אף פלג באיסלם (קיצוני ככל אשר יהיה) כאויב שיש לנהל נגדו מלחמת חורמה.
סיכומו של דבר: הדוקטרינה החדשה משדרת הסתפקות במועט והצנע לכת. מול האתגרים הכלכליים, הסביבתיים והחברתיים שמציבים תהליכי הגלובליזציה המורכבים לכל השחקנים במערכת, דפוס ההתנהלות האמריקני יהיה רב?צדדי. הוא מתבסס בעיקרו על דפוסי פעולה וארגונים דיפלומטיים וכלכליים ולאו דווקא צבאיים. בתוך מסגרת זו נשחק מקומה של ארה"ב במערכת כשחקן?על כל יכול, שכן גוליבר כבול בעבותות של שיתוף פעולה וקשרי גומלין. ארה"ב נמנעת מלהפעיל את עוצמתה באופן כוחני וחד צדדי כקודקוד הפירמידה.
לא נותר אלא לראות אם האסטרטגיה האמריקנית, המטמיעה את המימד הביטחוני בתוך סדר יום עולמי רב?ממדי מגוון, תסייע לקידום היציבות, או שהתולדה העיקרית של סדר היום החדש תהיה האצת תהליכי שקיעתה של האימפריה האמריקנית.