הזמנתו של ראש הממשלה נתניהו לבית הלבן, כמו גם הביקור המתוקשר של ראש סגל הבית הלבן רם עמנואל בישראל, הם פרק נוסף במתקפת החיוכים והחיבוקים של ממשל אובמה כלפי ראש הממשלה, ישראל ויהודי ארה"ב.
יועציו של הנשיא הבינו שהצינה המופגנת שאפיינה את היחסים בין ישראל לארה"ב במשך חודשים ארוכים הניבה תוצאות שליליות ברוב התחומים: הפלסטינים הקצינו את עמדותיהם, האמון הלוקה בלאו הכי של הציבור הישראלי בנשיא האמריקני הלך והתרופף, יהודי ארה"ב החלו להציג לממשל שאלות קשות (בעיקר בעניין ירושלים), וגם הציפיות של כמה מיועצי הנשיא כי הלחץ על ישראל והפניית הכתף הקרה לנתניהו יסייעו לאמריקה לגייס תמיכה ערבית כוללת נגד אירן - התבדו. אדרבה, נחישותו של משטר האייתוללות להמשיך במעשיו ובמירוץ שלו לגרעין נכנסו להילוך גבוה יותר.
כזכור, בחלקים המרכיבים את מחלקת החוץ האמריקנית רווחת התיאוריה, ולפיה לחץ אמריקני על ישראל יקשה על טהרן לנצל את הנושא הפלסטיני לעשיית נפשות לטובתה בעולם הערבי. במציאות קרה ההפך: ככל שהטונים בין וושינגטון לירושלים עלו, כך גברה חוצפתם של האיראנים. זאת, משום שראשי המשטר שם חוששים יותר מכל דבר אחר מתיאום עמדות אמריקני?ישראלי נגדם, והבקעים שהתגלו לכאורה בתיאום הזה עודדו אותם להמשיך במאמץ ההתגרענות.
אובמה, שלפחות פומבית והצהרתית דוגל בגישה מרוככת כלפי יריביה של אמריקה - כפי שהתבטא רק השבוע בנאום שנשא במכללה הצבאית ווסט?פוינט - מוציא כנראה מכלל זה את אירן ואת צפון קוריאה. וכפי שכבר אמר בנאומו בוועידת הגרעין בוושינגטון לפני שבועות אחדים: לגבי שתי מדינות סוררות אלה - אמריקה לא מתחייבת לא להשתמש נגדן בנשק גרעיני אם תתקופנה אותה או את בעלות בריתה.
האם נפתרו כל הבעיות?
גם טיוטת ההחלטה שמזכירת המדינה האמריקנית הילארי קלינטון הגישה בשבוע שעבר בשמה ובשמן של החברות הקבועות האחרות במועצת הביטחון, להטיל סנקציות חריפות יותר נגד אירן, מרמזת, ולו בעקיפין, על האפשרות של פעולה צבאית.
האם וושינגטון מביאה אפשרות כזאת בחשבון באופן רציני? את זאת קשה לקבוע בשלב זה, אך כבר היה מי שהגדיר את המלחמה בעירק כמלחמה של העבר, את זו באפגניסטן כזו בהווה - ואת האפשרות לפעולה צבאית נגד אירן כמלחמת העתיד.
אין, כמובן, להסיק מכך מסקנות מופרזות או נמהרות מדי, אך אם יש סימנים המעידים על רפיון בינלאומי ואמריקני כלפי אירן - דווקא בימים האחרונים מבצבצים סימנים לגישה הפוכה, הן מצד ארה"ב והן מצד בעלות בריתה העיקריות. יש להניח כי הניסיון לגניבת דעת בהסכם המתעתע בין אירן, טורקיה וברזיל בעניין העשרת האורניום האירני, כמו גם דבריו המחוצפים של נשיא סוריה על כך שאמריקה כבר לא רלוונטית במזרח התיכון והציר הדומיננטי המתגבש בין אירן, סוריה, טורקיה ורוסיה - כל אלו יחד לא בדיוק נעמו לנשיא.
מכל מקום, חימום מופגן של היחסים עם ישראל וראש ממשלתה - מצב שגם המחוות שישראל עשתה כלפי הפלסטינים תרמו לו - משרת כרגע את האינטרסים של הממשל האמריקני ביותר מתחום אחד, וזו עשויה להיות שעת כושר עבור המדיניות הישראלית.
האם כל הבעיות בין ישראל לממשל אובמה נפתרו? לא. אמנם הממשל הפנים שאין אלטרנטיבה מעשית לממשלת נתניהו (אף שהיו רוצים בוודאי לראות את התרחבותה), אך נותרה הבעיה המיידית של סוף ההקפאה הזמנית בספטמבר. נותרו גם התקלות הצפויות בשיחות הקירבה, וברור כי במוקדם או במאוחר יתגלעו ביתר חריפות ההבדלים שבין שתי המדינות בנוגע לנושאים מרכזיים - הגבולות, ירושלים וכיוצא בכך.
אך בינתיים יש לפחות שינוי חיובי באווירה, וגם זה לטובה, בייחוד אם במפגש בשבוע הבא בבית הלבן בין אובמה לנתניהו תושגנה הבנות לגבי הרוחות הרעות המנשבות מטהרן.