אין משבר הומניטרי ברצועת עזה, אך חמאס אינו מוותר על ההזדמנות לשכנע את העולם כי הוא קיים גם קיים.
אין בעיה להעביר לתושבים את כל המוצרים שמביאים תומכיהם באוניות המגיעות מטורקיה. דרך אחת היא לפרוק אותם באשדוד. כל מה שאינו בעל ערך צבאי?תוקפני יוכנס לעזה. זה בדיוק מה שחמאס אינו רוצה. פניו לפרובוקציה.
יש עוד דרך: להציג את גלעד שליט לפני נציג הצלב האדום. פעילי שלום בעיני עצמם אינם נחרדים ממניעת המפגש האלמנטרי הזה בינו לבין הציביליזציה.
מדיניות ישראל כלפי חמאס בעזה ובמזרח התיכון בכללו חייבת להיבחן בקביעות מדי כמה חודשים. אפשר שיש מקום לתיקון או לשינוי. אך לא כרגע. נכון לעכשיו חייב חיל הים לחסום את חדירת הספינות הטורקיות לחוף עזה. לא כיון שישראל מעוניינת בתצלום עימותים בטלוויזיות בעולם, אלא מפני שבמציאות הקיימת אין ברירה.
מחשבות נוגות
חמאס רוצה עימות. המכנה המשותף לאש"ף ברמאללה ולחמאס בעזה הוא בחתירתם לנתץ כל סממן של שיתוף פעולה ונורמליזציה עם ישראל.
שופטי בג"ץ קיבלו החלטה נאורה ומתחייבת, שגם פלסטינים רשאים לנסוע בכביש 443. לבד מימנים הזויים ובעלי אינטרסים המתגוררים בשכנות, הכל מבינים כי מדינת חוק אינה יכולה לנהוג אחרת. אך מן הרגע שבו נודע כי בית המשפט הורה על נורמליזציה בדרכי הארץ, החלו הפלסטינים להפר את הרגיעה שאיפיינה את הכביש בשנים האחרונות ופתחו ביידויי אבנים.
הוא הדין גם בחרם על אזורי התעשייה בהתנחלויות. נכון שיש בעיה באשר לבעלות על הקרקע ולשרטוטו של קו הגבול העתידי, אבל בעיני כל מי שמבקש לכונן שתי מדינות לשני עמים, אזור תעשייה כזה הוא מצב נכסף. לפיכך, הרשות הפלשתינית עושה כל שביכולתה כדי לקעקעו.
ביסודו של דבר, מונעים כל הזרמים הפלסטיניים את שיתוף הפעולה הכלכלי ואת שוויון הזכויות בדרכי הארץ, ואפילו את השיפור ברמת התזונה בעזה, אף שכל אלה לא היו מפחיתים כהוא זה את תביעותיהם המדיניות ליד שולחן המשא ומתן. מצב המעורר מחשבות נוגות.