הכותרות בישרו לפני ימים אחדים על הגילוי הגדול, כביכול, של "הגרדיאן" הבריטי, ולפיו הציעה ישראל לדרא"פ ב?1975 נשק שניתן לפרשו כנשק גרעיני. נשיא המדינה שמעון פרס, שכיהן אז כשר הביטחון, הכחיש את הידיעה שנשענה על ספרו של סשה פולאקו?שורנסקי, ומי שיקרא את הספר יבין כי פרשיית עיסקת הטילים (שלא מומשה כלל) היא אחד העניינים הפחות מרכזיים בספר. אני מציע לכל אחד לקבל את הכחשת הנשיא אבל ללמוד את לקח "הברית הבלתי מדוברת" - שם ספרו של המחבר.
בשנות ה?70, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הגיעה ישראל לאחד מרגעי השפל העמוקים ביותר בתולדותיה. אלה היו השנים שבהן קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה המחרידה שהשוותה את הציונות עם גזענות, מדינות רבות ניתקו את היחסים הדיפלומטיים איתנו, בין השאר כמעט כל מדינות אפריקה, שבהן הרבתה ישראל להשקיע בשנות ה?60.
בד בבד הוחרפו העימותים בין הלבנים לשחורים בדרא"פ, העולם התרחק ממדינת האפרטהייד, ואילו השלטון הגזעני במדינה זו ביקש להדק את הקשרים עם ישראל. היו אלה קשרים כלכליים וקשרים ביטחוניים שחשיבותם היתה רבה בעיני דרא"פ בגלל הקשר בין ישראל לארה"ב. בניגוד למדינות אחרות שקיימו קשרים חשאיים עם מדינה זו, ישראל של שנות ה?70 קיימה ביקורים ומפגשים רשמיים עם ראשי האפרטהייד, כולל ביקורים של ראשי המשטר בישראל. את קשרי הביטחון ההדוקים קיימה ישראל בחשאי.
שותפות עם משטר האפרטהייד
היתה זו ברית נוראה. הממשלה הצדיקה זאת בכך שהעולם צבוע ובכך שבאין ידידים אחרים צריך להסתפק במה שיש, וגם בכך שיש קהילה יהודית גדולה בדרא"פ וחשוב לשמור למענה על קשרים טובים עם השלטונות. ישראל גם היתה משוכנעת ששלטון האפרטהייד יתקיים עוד שנים רבות, השוותה את מנדלה לערפאת ולא רצתה לקיים שום קשר עם ה?ANC, הקואליציה שבראשות נלסון מנדלה. ישראל ודרא"פ הפכו לשתי מדינות מצורעות שתמכו זו בזו. ב?1977 קיבל האו"ם החלטה להפסיק מכירות נשק לדרא"פ, וישראל התעלמה מן ההחלטה. ממשלת בגין?ויצמן התעלתה על ממשלת רבין?פרס בעניין זה, ורק עשר שנים מאוחר יותר הודתה ישראל כי שיקרה לעולם.
כאשר ביקשתי, כמנכ"ל משרד החוץ, ב?1986 להטיל סנקציות על דרא"פ, כפי שעשו אז כל מדינות העולם, נתקלתי בחומה בצורה של חברי קבינט מן הליכוד והעבודה שהטיפו לי, בשם ה"ריאל פוליטיק", מול הנאיביות ויפי הנפש. בסופו של דבר הטילה ישראל סנקציות על דרא"פ במהלך 1987 בעיקר משום שראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, התגייס למאבק שניהלתי, ושמעון פרס, שכיהן כשר החוץ, הצטרף אליו בניגוד לעמדת כל מערכת הביטחון, והמוסד בראשה.
כיום היחסים בין ישראל לדרא"פ רחוקים מלהיות ידידותיים. השותפות עם משטר האפרטהייד עדיין זכורה לראשי ה?ANC המנהלים כיום את המדינה, אבל אלמלא אותן סנקציות בכלל לא היינו יכולים לקיים כיום קשרים דיפלומטיים עם המדינה החשובה הזו.
מה שמוכיח שמדיניות חוץ מוסרית (אם תרצו, יהודית) היא - לא פעם אחת - גם המדיניות המעשית ביותר.