תרגיל העורף, שמגיע היום לשיאו בצפירות אזעקה בכל רחבי הארץ, מבוסס על שינוי ערכים שעבר על תפיסת הביטחון הישראלית בשנים האחרונות. אחרי כ?50 שנים שבהן היעד העיקרי בכל מלחמה היה להעבירה אל שטח האויב, ועם מורשת של יישובים אזרחיים שאינם נוטשים את חפירותיהם, השתנתה הגישה הישראלית בגלל שני מרכיבים:
מלחמת הטילים, שדורבנה בהתמודדות האיראנית?עיראקית, הפכה באורח מוחשי את העורף לחזית. העברת הלחימה של הצבאות אל שטח האויב איבדה משהו ממרכזיותה.
שינוי ביכולת העמידה של העורף והיחלשותו באשר לנכונות לשאת בנטל, כפי שבאה לביטוי מדאיג במתקפה נמוכת העצימות בירי מעיראק לישראל בתחילת שנות ה?90. כ?40 טילי סקאד גרמו לנהירה מבוהלת ממרכזיים עירוניים.
בעקבות מלחמת לבנון השנייה
בנסיבות שנוצרו לאחר קריסת הממשלה והרובד המוניציפלי במלחמת לבנון השנייה, הפכה אפוא הגנת העורף למוקד חשוב בהכנות לכל מלחמה. נושא זה גבה את חלקו הגדל בתקציבי הביטחון ובתפיסת ההגנה, ששוב לא ראתה את הפתרון הבלעדי בתקיפת האויב בשטחו אלא במגננה בנוסח "כיפת ברזל". גם הנסיבות המדיניות חיזקו גישה זו.
למשליכים את יהבם על "כיפת ברזל" ודומיה ברור כי לא נעשה מספיק בתחום זה, כפי שעלה אתמול מסיכום הוועדה אשר עסקה בנושא בראשותו של ח"כ אבי דיכטר.
הצורך בהגברת מוכנותו של העורף, וההשקעה הכבדה המתלווה לכך, הם עתה במרכז ההסכמה הלאומית בישראל, ולכך נועד התרגיל שנפתח בתחילת השבוע ויסתיים מחר. בסופו של יום צריך העורף הישראלי מענה ראוי בשלושה תחומים: אמצעי לחימה מסוג "כיפת הברזל" ודומיה; שירותי סיוע ראויים, בעיקר בפעילות בתי החולים ומכבי האש, וכן משטרה שתשמור על הסדר; ועיריות אשר פרנסיהן לא יימלטו מביתם בנפול הקטיושות והסקאדים, כפי שאירע במלחמת לבנון השנייה.
תרגיל הגנת העורף לא רק חשוב. יש לו גם תרומה להרתעה הישראלית כלפי אויביה מצפון ומדרום, אלא אם כן מישהו פתי המאמין להצהרת בשאר אסד כי סוריה לעולם לא תתקוף את ישראל.