השר בוגי יעלון צודק בדבריו נגד מיעוט הולך וגדל של אקדמאים ישראלים, הממומנים על ידי משלם המסים הישראלי ותורמים יהודים ציוניים מהתפוצות, שמנצלים לרעה את האוניברסיטאות שלהם ומשתמשים בהן כבסיס לעריכת דה?לגיטימציה של מדינתם. חלק מהאקדמאים הללו אף מעודדים את העולם להחרים את ישראל ולהפעיל סנקציות כלכליות מאותם מוסדות שמשלמים את שכרם. אותם אקדמאים מלמדים את הסטודנטים שלהם שהמדינה שבה הם חיים "נולדה בחטא", שהישראלים נוהגים כפי שנהגו הנאצים, והם מעניקים הצדקה מוסרית לקמפיינים של אויבינו המנסים לעשות לנו דהלגיטימציה ודמוניזציה.
וכאילו לא די בכך, הדבר שמעצים את התופעה הוא שראשי האוניברסיטאות מרגישים חובה לשמור על הקביעות של אותם אקדמאים בתואנה של שמירה על החירות האקדמית. האם ניתן לדמיין באופן המתקבל על הדעת מוסד שימשיך לשלם את משכורתם של עובדיו הפועלים להחריבו?
עניין זה הגיע לשיאו בישיבה האחרונה של חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב בנוגע להצעת החלטה שהגיש מרק טננבאום, תומך ותורם אמריקני ותיק של האוניברסיטה. טננבאום העלה בפני חבר הנאמנים הצעת החלטה לבקש מסנאט האוניברסיטה לבדוק את הנהלים הנוגעים במעמדם של אקדמאים המתנהגים בצורה "בלתי הולמת", כמו אלו הקוראים לחרם אקדמי של אוניברסיטאות ישראליות. טננבאום גם הציע לאסור על אקדמאים כאלו שימוש בתארים המוענקים להם על ידי המוסד וכן את הזכות לשייך עצמם למוסד בעת שהם משתתפים בפורומים בעלי אופי פוליטי, בארץ או בחו"ל.
נשיא האוניברסיטה, פרופ' יוסף קלפטר, התערב בעניין, חטף את המיקרופון מידיו של טננבאום - והצהיר כי כל עוד הוא נשיא האוניברסיטה הצעת החלטה שכזו לא תעבור. הוא אף ביקש שיסירו את ההצעה מסדר היום. כאשר יוזמי ההצעה קראו להצבעה, קלפטר סירב להגישה ונעל את הישיבה. באופן אירוני הוא עשה זאת בתואנה של שמירה על חירות אקדמית. טננבאום התפטר מחבר הנאמנים והתחייב לפתוח בקמפיין שידגיש את הצורה הלא דמוקרטית שבה רשויות האוניברסיטה מגינות על אלו שחותרים תחת האוניברסיטה והמדינה.
פעילות חתרנית
למרבה הצער, האירוע באוניברסיטת תל אביב הוא רק דוגמה ומשל. אולי ראוי לציין כאן כי ענת קם, שהתהדרה בגניבת מידע מסווג מצה"ל בשם חופש הביטוי וניסתה להציג עצמה כדמות הרואית, למדה בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, חוג שבו מרצים קראו לחרם גלובלי על ישראל.
חופש הביטוי הוא מרכיב חשוב ביותר בדמוקרטיה, אך יש למתוח קו ברור בין חירות אקדמית לבין עבירה על החוק ופעילות חתרנית. טובי הליברלים, כמו אלן דרשוביץ, למשל, סבורים כי אין להגביל הרצאות בשום צורה, גם אם הן מקדמות נרטיבים כוזבים שמרעילים את מוחותיהם של הסטודנטים ומעודדים אותם לשנוא את מדינתם. דרשוביץ מאמין כי הסכנה הטמונה בהגבלת פעילות מסוג זה עולה על הנזק שעלול להיגרם, והוא בטוח כי לבסוף תגבור האמת על השקר. עם זאת, לסטודנטים יש "זכות לא לספוג תעמולה בכיתה על ידי מרצים המבקשים לכפות את האידיאולוגיה שלהם עליהם".
ואכן, האם הענקת קביעות אקדמית ראויה לאלו העושים דמוניזציה ודה?לגיטימציה למדינתם? האם מרצה שהיה אומר לתלמידיו שהערבים נחותים מבחינה גזעית או שמדיניותו של היטלר היתה מוצדקת, היה נשאר בתפקידו באוניברסיטה? אני תוהה אם היו מבטיחים, בשם החירות האקדמית, קביעות לאקדמאים שהיו מתעקשים שהעולם שטוח. ברור כי אקדמאים כאלו היו מאבדים את מקום עבודתם במהרה, ובצדק.
האוניברסיטאות הן החממות שבהן מגדלים ומטפחים את מנהיגי העתיד, ולכן יש לוודא שמוסדות אלו יובילו את הדרך להשתתפות מועילה וחיובית בחיים האזרחיים. אקדמאים אינם מעל החוק ואין לאפשר להם לנקוט פעילות שפוגעת בחברה שבה הם חיים ושבאמצעותה הם מתפרנסים בתואנה של חירות אקדמית.
אין כאן שאלה של ימין או שמאל. פעילות כזו לא היתה נסבלת תחת ההגמוניה הסוציאל?דמוקרטית של מפא"י. אין לי ספק שבן?גוריון היה הופך את המדינה על פיה כדי לשים קץ להתנהגות מקוממת שכזו.