פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כדורגל ופוליטיקה - השיטה של מוריניו כמשל

      מריניו הביא את אינטר מילאנו לגמר אליפות אירופה לקבוצות ואף זכה בגביע. כעת קושרים לו סופרלטיבים רבים, ואני עומד ותוהה: האם זה הכדורגל שאתם רוצים? האם זה הבידור שאתם שואפים להביא להמונים?

      בספורט ההישג הוא, כביכול, מעל לכל. כך לגבי ריצת 100 מטר, וכך לגבי שחייה. שם ניצב הספורטאי הבודד מול גורלו והוא נתבע לשחות מהר יותר ולרוץ מהר יותר.

      אבל בספורט הקבוצתי יש אלמנט נוסף. יש צורך להביא את הקהל להזדהות עם הקבוצה, עם השיטה ועם המגמה. אם אדם כמוני, שאיננו מתבייש לחזות במשחק המשמים בין הפועל ר"ג להפועל כפ"ס ראה רק את המחצית הראשונה של אינטר נגד ביירן ,זה אומר שמשהו במכניזם של הבאת תארים בכל מחיר מבחיל אנשים הרוצים גם סטייל. יש רבים שעבורם שחקנים כמו קרויף, מראדונה, מסי, רובן ופבריגס הם נייר הלקמוס שמבחין בין כדורגל כוחני לשמו לבין כדורגל של שאר רוח. אני יודע שיש מומחים שיחלקו עליי, שיאמרו שלו ישראל היתה עולה למונדיאל וקשטן היה מנהיג שיטה מקוממת, הם היו מוחאים לו כף. אני בוודאי שלא הייתי נמנה עם מוחאי הכפיים.

      כאשר אני מנסה לבחון את עמדותיי הספורטיביות בנוגע לתחום המדיניות, אני רואה שיש היגיון כולל בעמדה שלי. ברלוסקוני, למשל, הוא איש מאד מצליח (למרות שהוא מתאבל על ניצחונו של מוריניו). הוא ראש ממשלה שמתנגדיו הרבים לא מצליחים לקעקע. הוא מטייל בעולם ונחשב בעיני רבים ידיד אמת של ישראל.

      אבל ברלוסקוני, כראש ממשלה שמחזיק בגרונה את התקשורת האלקטרונית ומממן קבוצת כדורגל יקרה כמו מילאן, הוא דוגמה מדינית לכך שהצלחה הנישאת על שיטה פסולה, על אתיקה מעוקמת, היא הצלחה שלא הייתי נמנה עם המריעים לה, אלא עם המתריעים.

      המערכת סוגדת למצליחנים

      כשאני מסתכל על המערכת הפוליטית והכלכלית שלנו, על סגידתה למצליחנים, אני מקטלג את נושא המצליחנות לפי קני מידה שבהם מקוטלג אצלי מוריניו ודומיו. בכלכלה הישראלית יש אנשים שהקימו אימפריות, גם בתחום התרופות וגם בתחום ההיי?טק. אותם אנשים ראויים ליוקרה ציבורית כי הם מצליחנים גם בתחום הערכי וגם בתחום הכלכלי.

      לעומתם, לא מעטים שהתעשרו משכר לא פרופורציונלי, בהם מנהלים בחברות ציבוריות. במדורים הכלכליים יש המריעים להם, והם טוענים להצדקתם כי הם "קיבלו שכר עבור תרומתם להצלחת החברה". אבל אני חש אי נוחות בהאדרתם. משהו בסגנון ובאתיקה נראה לי מוטעה. כמותם, גם מוריניו השיג הישג. אבל באיזו שיטה?

      התחום הפוליטי חובק את רוב המפלגות. הרצון להצליח בכל מחיר מביא להבעת עמדות פופוליסטיות גזעניות או רדיקליות מן הכיוון ההפוך. כך הם זוכים לפרסום ולהבלטת שמם. ניצחון בכל מחיר זה מוריניו. אני מחפש, בפוליטיקה ובספורט, את אלו שנאבקים על עיקרון ועושים זאת לפי דרך וערכים. מוריניו מייצג את כל מה שאני מתעב בספורט התחרותי, ואני חושש שעכשיו הוא יהיה נושא לחיקוי.