יצאנו מהבוץ הלבנוני?

הנסיגה האישית שלי

זהרה ענתבי, ממקימות ארגון "4 אמהות", חוזרת למאבק שניהלה כדי להוציא את הבנים מלבנון: לשרים הבורים והמאובנים, לפוזה הצבאית המתנשאת ולמדיניות שלא הפסיקה להיכשל. זכרונות פרטיים ממאבק הכי אישי, אבל הכי ציבורי

זהרה ענתבי

דבריה של ליזיסטראטה, בת-אתונה שמאסה במלחמות המתחוללות בארצה ללא תוחלת, עודדו אותי לאורך כל תקופת הפעילות ב- "4 אמהות", רעננים ומעוררי השראה מעבר לאלפי השנים המפרידות בינינו:

ליזיסטראטה: "תחילה גברים, סבלנו כנשים צייתניות בדומייה כל מעשה קלוקל שעשיתם, הרי אינכם מרשים לרטון. אך לא היינו מרוצות. הרגשנו מהו מצבכם, ובביתנו שמענו לא אחת על שגיאותיכם בעניינים כבדי משקל. עם מועקה בלב היינו מחייכות ושואלות: "נו, איזו החלטה נפלה היום באסיפת-העם בקשר לשלום?". "זה עניינך?" היה בעלי אומר. "שתקי". ואז שתקתי..
אבל נכשלתם שוב ושוב, עד שפקעה סבלנותי ושאלתי: "בעל! אין לכם מדיניות שפויה יותר?" והוא הביט בי ואמר: "אישה, אם לא תשבי לטוות הראש יכאב לך חודש. מלחמה היא עסק לגברים"...

(המחזאי אריסטופנס מאה -5 לפנה"ס)

טוב לדעת (מקודם)

האם בי-קיור לייזר באמת עוזר לכאבים? זו האמת

לכתבה המלאה

הואשמנו בחולשה נשית ובהחלשת המדינה

כמו באתונה העתיקה כך גם בלבנון: באין "מדיניות שפויה יותר" הגברים עסקו במלחמה – ונכשלו שוב ושוב עד שפקעה סבלנותנו:
סיפורה של תנועת "4 אמהות" מתחיל בליל אסון המסוקים, כשהצעקה בוקעת מתוך- תוכי הנשים, מן המקום בו נוצרים חיים- מהרחם. והשאלה לשם מה? מהדהדת, סודקת חומות קיבעון של עם המוליך את בניו שנה אחר שנה, למלחמה על אדמת לבנון.

מן הרגע בו נולדו ילדינו, ליווינו אותם בכל פסיעה, עוזרים להתמודד עם מהמורות שבדרך, מרחיקים אותם, כמיטבנו, מן הסכנה שואלים שאלות של חיים. אז הגיע יום הגיוס והפך אותנו, באחת, מסתם אמא ל"אמא של חייל"- בנינו אומנם הופקעו מאיתנו לטובת השירות הצבאי, אך לא החובה והזכות להמשיך ולשאול.

מאמינה, כי גם סיפור עקידת יצחק היה שונה בתכלית אילו היה פונה האלוהים אל שרה ולא אל אברהם. הרי מייד ברגע בו היה פותח ואומר: "קחי את בנך את יחידך..." הייתה קוטעת את דבריו, מתעניינת אם יש לקחת כובע ומימייה, כמה מלווים יהיו? ומתי חוזרים הביתה? היא לבטח לא הייתה מגיעה אל הרגע בו תשאל: ..ואיה השה לעולה?".

ואנו המשכנו ושאלנו מבלי להרפות – מבקשות מענה אמיתי לשאלת הימצאותו של צה"ל בלבנון? התשובות שקיבלנו לא הניחו את דעתנו. אמרו לנו שיידע הוא כח, אז למדנו, ועוד איך למדנו, וגילינו דברים רבים.

גילינו אדישות, בקרב שרים וחברי כנסת בנוגע לשהותנו בלבנון, אך בבואם לדון בנושא או אף, גרוע מכך, להכריע בו, גילו בורות מביכה. פגשנו ממסד צבאי משתק ומאבן חשיבה יוצרת, המתעקש על תבניות ישנות שאינן מביאות עוד תועלת, תוך שימוש בריטוריקה של הפחדה והשתקה כדי להתקבע באותן תבניות. ומכיוון שבתת-ההכרה הקולקטיבי למילה ביטחון יש משמעות אחת –צבא חזק, הרי שבהכרח נתפסנו כמי שמחלישות את ביטחון המדינה.

היינו מוכרחות לקעקע את "כזב לבנון" התחלנו להשיב לטיעונים נגד היציאה מלבנון בהנמקות של צבא וביטחון. דיברנו 'אסטרטגית' ו'טקטקטית' נקטנו במונחים 'גבריים -רציונליים'. חדרנו אל 'העיר האסורה'. שבירת השיח הביטחוני בארץ הייתה אפשרית דווקא בשל היותנו נשים. כך הפך שיח לוחמים, שהיה נוהג במדינה זה שנים, לשיח אזרחי.

משה שלח את עמו ללא הסכמת פרעה

בהתמודדות על דעת הקהל התקשורת היוותה גורם מרכזי. גם פה פעל הקשב הנשי, כאשר כרמלה מנשה- הכתבת הצבאית, והעיתונאית (דאז) שלי יחימוביץ' הן הראשונות המזהות את הקול השונה,ואת הטעם בדברינו ומאפשרות לנו לדבר מתוך מקום מכבד, תומך ועקבי. אל המהלך הצטרפו העיתונאיות טלי ליפקין-שחק ויעל פז- מלמד. 'העגלה המלאה' החלה לנוע לקראת השגת קונסנזוס בעם. רצינו להגיע להסכמה ציבורית רחבה, כך שההכרעה על החזרה הביתה מלבנון, תישען על כתפי הרוב ותמיכתו. לא קל היה להניע את גלגלי המחשבה של הציבור, בתחילת הדרך תמכו ברעיון היציאה מלבנון כ-17% ובסופה 72% התהליך היה שוחק כוחות וזמן, ובעיקרו תביעה מהמנהיגים לחשיבה ביקורתית אמיצה, נוקבת, ובעקבות התשובות- מעשה.

היו לנו כמובן גברים בתנועה. גברים שנרתמו למאמץ ופעלו על פי אותן דרכי חשיבה שהנחו אותנו, ועדיין, אני מאמינה כי עמידה על משמר החיים נתונה לנו הנשים, זה תפקידנו.

היום, ברוח חג השבועות ומתן תורה. נעלה על נס את זכר יציאת מצרים. יציאה חד- צדדית בהנהגתו של משה, לאחר שניסיונותיו להגיע להסכמות עם פרעה לא העלו דבר. ואילו תלה משה את היציאה בהסכמה - הרי שעד עצם היום הזה, היינו עבדים לפרעה במצרים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully