הסיבוב הרביעי של הסנקציות נגד אירן הוא בעל ערך הצהרתי יותר ממעשי. דווקא מפני שאירן, טורקיה וברזיל עסקו בזריית חול בעיניים ובהסחת דעת כאילו נפתרה בעיית המיזם הגרעיני בסוגיית הדלק לשביעות רצון העולם - יש בתוכנית שנידונה במועצת הביטחון כדי לשדר לטהרן כי איש אינו מאמין לה ובה. הכל היו מסכימים להעברת הדלק לטורקיה אילו נותרה בזירה הבינלאומית רמה סבירה של אמון כלפי אנקרה. היא אפסה.
יש גם מידה מסוימת של חשיבות לצעד הצמחוני, שהועלה לאחר לבטים והתחבטויות במועצת הביטחון. סנקציות אלה אוסרות כמה פעולות נחוצות למשק וליכולת הצבאית האירנית בהקשר הגרעיני ובכלל. רק שכל אשר אושר הועלה מאוחר מדי, והיקפו מועט מדי.
בעיקרו של דבר, זעקות השבר של אחמדינג'ד ומרעיו נועדו לשדר רושם מוטעה כאילו הסנקציות פוגעות בארצם באורח יעיל ולהרדים את המודאגים סביב הגלובוס. אך בפועל גובה הלהבות נמוך מדי. אין סימנים למצור. לא יהיה פיקוח על אוניות העוברות במצר בדרכן לאירן. "הביזנס" - כשמו כן הוא, במובן העסקי - כמעט שלא נפגע. גם לא הבנקים הסוחרים עימה.
יהיה צורך בהחרפת הסנקציות
גרוע מזה, היות שברור לעולם כולו כי מן הסנקציות האלה לא תבוא הישועה - יהיה צורך בהחרפתן. הסיבוב הנוכחי הוכיח עד כמה קשה להגיע להבנה בין המדינות החברות במועצת הביטחון, ובעיקר רוסיה וסין. הדבר מעניק אומדן מדיני נוח למשטר האייתוללות עד כמה יתקשו מדינות המערב להגיע לכלל הסכמה בסיבוב הבא.
אמנם בשיחות עם דיפלומטים מודאגים במרכז האו"ם הרגיעו האמריקנים כי השלימו עם הצעת החלטה רכה כדי להשיג לה רוב, והם יעטו עליה מדיניות יותר קשוחה בשטח, אך לא זו בלבד שחובת ההוכחה מוטלת על כתפיהם אלא שהסיכוי לראות זאת בפועל אינו גדול. לפחות לא לפי שעה.
ההקשר המזרח?תיכוני ברור למדי. קודם כל, מפני שמדינות האזור המתונות - ומצרים וסעודיה בראשן - מאוכזבות מהיעדר הנחישות של ברק אובמה. נוסף על כך, חלביותן של הסנקציות מכבידה על המשא ומתן במזרח התיכון. הנשיא אינו יכול לקוות למחוות מישראל בגלותו אוזלת יד כלפי טהרן. לעומת זאת, אילו היו הסנקציות "נושכות" - ישראל היתה מתקשה לאטום אוזניה לנוכח פניות אמריקניות למחוות נוספות כלפי הפלסטינים.
הסנקציות הפיחו תקווה שלפי שעה טובעת בים של ספקות.