פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שומרת בבטן

      אנה ילדה את עמית עבור סיגל ויאיר, תמורת 130 אלף שקלים. עכשיו היא שוב בהריון, עם התאומים של מיכל ויוגב - שעליהם הם ישלמו לה 145 אלף שקלים. "לא יכולתי להרות, והיא הגשימה בשבילי את החלום", אומרת סיגל

      בדירת שיכון צנועה בדרום הארץ מתגוררות אנה ובתה בת ה?5 נועה (כל השמות בכתבה בדויים). אמא שנולדה באוקראינה ועלתה לארץ בגיל 12 עם משפחתה הקטנה, ובת שנולדה כאן, בישראל, נושאת את השם הכי ישראלי שיש. רק חיטובי פניה היפים, העיניים בכחול מזוקק המבקשות לצלול לתוכן ושיער הברבי שירשה מאמה מסגירים שהשורשים שלה משם.

      את אביה נועה לא פגשה מעולם. האב ניהל רומן מזדמן עם אנה בעת שעבדה כחדרנית במלון בעיר; ההריון היה מבחינתו לא רצוי. אנה חשבה אחרת. היא היתה אז רק בת 22, אבל לרגע אחד לא שקלה להפיל. את כל ההריון, כמו גם את הלידה, עברה לבדה. היום היא אם חד?הורית שנלחמת בציפורניה לגדל את נועה בכבוד. לתת לה את כל שיעורי ההעשרה, לא לוותר על התעמלות קרקע, על נגינה בפסנתר ועל שיעורי אנגלית. הכסף שקיבלה על הפונדקאות מימן את זה.

      בסלון הצר והארוך, שאותו מאכלסים רק ספה ושולחן קטנטן, מתהלכת אנה בכבדות. אישה צעירה ויפה, כמעט בת 28, צנומה ונמוכת קומה, שסוחבת בטן של הריון, גדולה ביחס לממדי גופה. "כבר קיבלתי את הליכת הברווז", היא מתנצלת. אנה נמצאת בשבוע ה?18 להריון, ברחמה זוג תאומים בנים.

      השלווה שלה יוצאת דופן. פניה חפים מאיפור, בגדיה פשוטים, אין זכר לעומס תכשיטי הזהב המאפיין לעיתים אמהות נזקקות שסדר העדיפויות שלהן לוקה בחסר. היא מקפידה לאכול ארוחת בוקר מזינה וללעוס לאט. אין לה לאן למהר: נועה בגן, והיא עצמה לא צריכה לרוץ לעבודה. היא עובדת בלהיות בהריון.

      לפני חמש שנים ילדה אנה את נועה, ולפני שלוש שנים את עמית, ילד הפונדקאות הראשון שלה. עכשיו היא בפונדקאות השנייה, עם התאומים. שנייה - ואחרונה. חוק הפונדקאות לא מאפשר לאם פונדקאית לעבור את ה"תהליך", כפי שמכנים אותו אנשי המקצוע, יותר מפעמיים. בחורה צעירה בת 28, שלושה הריונות, ארבעה עוברים שגידלה ברחמה, ורק ילדה אחת בבית.

      "במצבי זה היה פתרון מצוין"

      שנה לאחר שנועה נולדה נקלעה אנה למצוקה כספית קשה. נועה הלכה לגן פרטי ויקר, ואמה החליטה שבנקודת הזמן הזו היא חייבת להתחיל ללמוד לימודים אקדמיים. היא נרשמה ללימודי עבודה סוציאלית במכללה אקדמית, עזבה את בית הוריה ושכרה דירה. כשהבינה שמערכת השעות האינטנסיבית של התואר הראשון לא תאפשר לה לעבוד, ועבודות ליליות כמו שאר חבריה לספסל הלימודים לא רלוונטיות - התחילה לחשוב על פתרונות.

      על הפונדקאות שמעה מאחותה הגדולה, והחלה לחקור את העניין באינטרנט. כך הגיעה לפגוש את מינה יולזרי מהמרכז להורות באמצעות פונדקאות. אחרי סדרת שיחות הבינה אנה שהעניין יכול להוות עבורה קרש קפיצה משמעותי לחיים נוחים יותר: הסכום שמשולם לפונדקאית עבור ילד הוא 130-120 אלף שקלים.

      כשאני שואלת אותה למה בעצם לא מצאה עבודה קבועה כזו או אחרת, כפי שעושות סטודנטיות אחרות, התשובה שלה כבר מוכנה מראש: "תראי לי מקום עבודה שבו אוכל להרוויח סכומים כאלה בתקופה כל כך קצרה. אני לא מכירה. במצב שלי, סטודנטית שהיא אם חד?הורית, זה פתרון מצוין".

      היא התאימה לכל הדרישות המופיעות בחוק: אם חד?הורית לילדה אחת (מותרים ילד אחד עד שלושה ילדים ביולוגיים לכל היותר), היסטוריה רפואית תקינה, היעדר סיבוכים בהריון ובלידה הביולוגיים, יציבות נפשית. מבחני האישיות והמבחנים הפסיכו?סוציאליים שעברה הוכיחו כי יש לה יכולת פנימית להתארגנות, וכי היא אמא מספיק טובה ואינטליגנטית כדי שנועה עצמה לא תיפגע מהתהליך.

      לאחר שמינה יולזרי ערכה אצלה ביקורי בית ואישרה שאנה היא פונדקאית ראויה, היא הפגישה אותה עם זוג הורים פוטנציאלי. "הפגישה הראשונה היתה נוראית", מספרת אנה. "ישבו מולי זוג הורים לחוצים, הגבר שותק והאישה מתנהלת בנוירוטיות ושואלת אותי שאלות בנוסח: 'אז יהיה אכפת לך לא לשתות אלכוהול ולא לעשן במהלך ההריון?' איזו מין שאלה זו? מה אני, פריחה אנאלפביתית שלא יודעת למה היא נכנסת? ברור שאני אתייחס לעניין בכל הרצינות ולא אגע בסיגריות או באלכוהול. או שהיא העזה להגיד: 'אז לבדיקות את תלכי לבד, כן?' הערות כאלה, חסרות אמפתיה, מוכיחות כי הזוג הזה עדיין לא בשל לתהליך. השידוך הזה לא הצליח".

      אחרי חודש פגשה אנה את סיגל ויאיר, מושבניקים מהדרום, והתחברה אליהם מיד. גם הם הוקסמו מהשקט שלה ומחוסנה הנפשי - תכונה חשובה ביותר למי שחווה תהליך מורכב ועדין כל כך. השלב הבא היה קבלת ייעוץ משפטי, ואחריו - הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, שמתכנסת אחת לשבועיים בתל אביב. בוועדה נכחו רופא פנימי, רופא גינקולוגיה ומיילדות, עובד סוציאלי, פסיכולוג, נציג ציבור שהוא משפטן, איש דת ומזכירת הוועדה. אנה עמדה בקריטריונים הנוקשים והפכה להיות הפונדקאית של סיגל ויאיר.

      היא חתמה איתם על חוזה שבו פורטו התנאים המדויקים של ההריון ושל שכרה. השכר משולם בתשלומים, שגדלים ככל שההריון מתקדם; התשלום האחרון, הגבוה ביותר, משולם לאחר הלידה. החוזה מגדיר גם מה קורה במקרה שההריון משתבש, חלילה: הפונדקאית לא תקבל את התשלומים הנותרים, אלא פיצוי כספי שנקבע מראש. יולזרי מספרת שעד היום זה קרה פעמיים, כשנתגלתה תסמונת דאון בשלב מוקדם של ההריון והפלה היתה הכרחית. לדבריה, "יש הורים שפותחים יותר את הלב ואת הכיס, ויש כאלה שפחות".

      אנה עברה הפריה חוץ?גופית (הפריית ביצית והשתלתה ברחם), והוא עלה יפה כבר בניסיון הראשון: סיגל ויאיר התבשרו כי אנה נושאת את בנם בכורם. "הייתי שלמה עם עצמי מהרגע שאמרו לי שאני בהריון", היא אומרת. "זו היתה הזדמנות בשבילי להרוויח כסף שאף פעם לא הייתי מרוויחה בתקופה כל כך קצרה, והזדמנות לפנות את עצמי ללימודים ולבת שלי. אמא שלי ואחותי היו בסוד העניינים, לאבא העדפתי לא לספר עד שהוא מצא במייל שלי את החוזה של עורך הדין, ואז הכל התפוצץ. הוא נבהל, כעס מאוד ושאל כל הזמן 'מה יגידו'. כשנרגע, הסברתי לו שזו אופציה נהדרת להרוויח כסף מצוין, ועל הדרך גם לעשות משהו מאוד משמעותי. לעשות מצווה".

      "אני גורמת אושר לאנשים"

      רבות מהפונדקאיות מכנות את התהליך "מצווה" כדי להרגיע את עצמן שמעבר לתמורה הכספית יש כאן גם "מעשה טוב", וגם כדי להשתיק את מי ששופטים אותן. "בסופו של דבר", אומרת אנה, "אני גורמת אושר לאנשים אחרים, שלא יכולים להגיע לזה בעצמם. פונדקאית לא אמורה לראות לנגד עיניה רק את התשלום. היא חייבת להיות אישה אחראית מאוד, אמפתית ומסוגלת להתחשב בהורים".

      ועדיין, היא לא היתה עושה את זה בשביל 50 אלף שקלים. גם 130 אלף לא נשמע לה הרבה. "למה זה לגיטימי בעיני החברה שרופאים מצילי חיים מקבלים תשבחות, ושירי הלל והרבה כסף - ואני, שיוצרת חיים, לא ראויה לאותו יחס? תחשבי על זה, אני עוזרת לאנשים שהתייאשו מלהיכנס להריון, אבל לא התייאשו מלעשות ילדים. יש יותר מרגש מזה?"

      בגן של נועה הבהירה אנה את פשר הריונה פעם אחת, ומאז לא נשאלה שאלות. החברות שלה תמכו בה, פרט לחברה אחת, פמיניסטית במיוחד, שטענה שהעניין אינו מוסרי ושאנה בפירוש סוחרת בגופה. אנה, בחורה דעתנית וחריפה, הזכירה לה בלי להניד עפעף את ההפלה שעשתה אותה חברה בגיל 17. "וזה כן מוסרי?", שאלה. מאז הן לא מדברות.

      את השכנים ההריון שלה לא ממש עניין. לפני המעבר לדירה הנוכחית היא גרה בשכונה "הכי קשה" בעיר, בלב מאורות סמים ומושבי סרסורים וזונות. "לא באמת עניין אותי מה הנרקומן מקומה ראשונה חושב על ההריון שלי, והוא לא באמת שם לב שאני בהריון", היא עונה כשאני מתעקשת להבין איך הסביבה מקבלת אישה הרה, שבסופו של דבר תגיע הביתה בלי תינוק.

      "היום, בפונדקאות השנייה, אני כבר יותר מספרת. מתברר שאם את גלויה ולא מסתבכת עם העניין, יותר קל לכולם. גם לי. אני לומדת במכללה שרובה סטודנטיות דתיות. בהריון הראשון בחרתי לספר לאחת הבנות שלמדתי איתה למבחן, מתוך תקווה שהשמועה תעשה לה כנפיים. לא התבדיתי: בתוך כמה ימים כולן ידעו. הייתי צריכה להתמודד עם מבטים ננעצים, עם מרצות שממש זיהיתי את סימני השאלה בעיניהן.

      "בהריון של עמית היתה אחות במעבדה פרטית, שלקחה לי דם לבדיקת החלבון העוברי. תוך כדי חיפוש הווריד, כשהבינה שההריון שלי הוא פונדקאי, ציקצקה בלשון ואמרה 'אוי ואבוי לך, את נורמלית??' זה מה שאני צריכה לשמוע מאשת מקצוע שאמורה להיות סופר?רגישה? המכולתניק שלי הגיב בצורה הרבה יותר ליברלית ורגישה. ובכלל, היום אנשים כבר יודעים יותר על התופעה.

      "בסופו של יום אני זאת שצריכה לשלם את החשבונות, ואני זאת שצריכה לדאוג לעתיד של נועה. אז הסביבה לא ממש מעניינת אותי. המשפחה הקרובה יודעת, ומאירועים של המשפחה המורחבת אני נמנעת. ההורים שלי אחראים על יחסי הציבור של העניין במשפחה. אותי זה לא ממש מעניין".

      נועה כבר היתה בת שנתיים כמעט כשבטנה של אמה תפחה בפעם הראשונה. "סיפרתי לה בהדרגה, לפי ההנחיות של מינה, ש'לאמא יש תינוק בבטן, אבל הוא לא שלנו. הוא של סיגל ויאיר, ואמא עוזרת לסיגל להיות גם אמא, כי היא נורא רוצה ולא יכולה'. נועה כל הזמן שיננה במהלך ההריון: 'תינוקי לא שלנו, תינוקי של סיגל ויאיר'. לא היתה לה שום בעיה שחזרתי מבית החולים בלי 'תינוקי': היא ידעה שה'תינוקי' עכשיו סוף סוף אצל סיגל ויאיר, ואני השתדלתי להשכיח ממנה את העניין".

      "שמחתי שזה נגמר בשלום"

      הצירים החלו בשבוע ה?39, בחמש לפנות בוקר. אנה ידעה לזהות אותם מיד והזעיקה את אמה להשגיח על נועה. במקביל, עידכנה את סיגל ויאיר, וגם את מינה, שליוותה את ההריון במה שנקרא "תוכנית ליווי". כולם נפגשו במחלקת היולדות בבית החולים. כשהתגברו הכאבים, אנה וסיגל התעקשו שהיא תקבל אפידורל. המיילדת הפטירה לעבר אנה: "את רואה, קשה לך מבחינה פסיכולוגית לשחרר את התינוק". ואנה, שבדרך כלל לא נשארת חייבת, כאבה מדי מכדי לענות לה על האמירה המיותרת הזו.

      סיגל ומינה עמדו ליד מיטתה של אנה בחדר הלידה, בחוץ התרגשו יאיר, עם הסבים והסבתות. "בשעה 11 בבוקר עמית נולד, במשקל ארבעה קילו, קילו בדיוק מעל משקלה של נועה כשנולדה. סיגל מיד קיבלה את עמית לזרועותיה. זה היה מדהים כמה הוא דומה לה, קופי שלה".

      בלידות כאלה לא שומעים את סיפורי ה"בואי, נניח אותו על הבטן שלך", או "תנסי להיניק אותו, תתחברו". לא בפונדקאות. את הבונדינג התינוק אמור לעשות עם אמו הביולוגית.
      כולם היו מאוד נרגשים. אנה קצת פחות. "בעיקר שמחתי שזה נגמר בשלום, שנולד תינוק בריא ויפהפה. מיד אחר כך העבירו אותי למחלקת נשים ולא למחלקת יולדות, כדי למנוע ממני שאלות כמו 'איפה התינוק שלך'. כבר למחרת נסעתי הביתה. לפני שיצאתי יאיר התעקש שאבוא שוב לראות את עמית, ונפרדתי מהם לשלום.

      "ההתאוששות מהלידה הזו היתה הרבה יותר מהירה מההתאוששות מהלידה של נועה, לא יודעת למה. אני זוכרת שהיו לי קפיצות במצבי הרוח, ופתאום הרגשתי בודדה. מין ריקנות כזו שהשתלטה עלי. תשעה חודשים מכרכרים סביבי, דואגים לשלומי, ופתאום הכל נגמר".

      השאלה שכולם שואלים אותה כששומעים את הסיפור שלה היא: "אבל איך יכולת למסור את הילד?" לא קל לתפוס את הניתוק הרגשי המוחלט מפרי בטנה. אנה משיבה בסבלנות: "אני רק הייתי בייביסיטר של עמית במשך תשעה חודשים. אני בייביסיטר מאוד רצינית. שומרת שלא יקרה לו משהו רע, אוכלת כמו שצריך, נחה כמו שצריך. עושה את כל הבדיקות בזמן. אבל עמית לא שלי. מבחינה אורגנית הוא לא שלי. אני רק השמרטפית שלו. בסוף תשעת החודשים ההורים שלו לוקחים אותו בחזרה, כי הגיע הזמן".

      "אמא גיבורת?על"

      שלוש שנים אחרי שילדה את עמית, בשנה האחרונה ללימודיה, כבר לא נותר לה הרבה מהתשלום שקיבלה עבור עמית. אנה החליטה על פונדקאות שנייה. עכשיו היא כלי השרת של מיכל ויוגב, עוזרת להם להגשים את חוויית ההורות, שהם כל כך רוצים. הם משלמים לה 145 אלף שקלים. סכום לא מבוטל, אבל גם לא בשמיים, אם תשאלו אותה ואת סביבתה. "אני מקבלת תוספת בגלל שיש שני עוברים ולא אחד, אבל זה כלום כסף", היא אומרת בקור רוח.

      בסוף הסיפור, מקווים כולם, אנה תלד זוג תאומים בריאים, ותהפוך את מיכל ויוגב להורים מאושרים אחרי האובדן הכבד שחוו. 13 הפריות עברה מיכל ושלוש הפלות, שגרמו לרחם שלה נזק בלתי הפיך. גופה אפילו לא יכול היה לייצר עוד ביציות, ועל כן נזקקו להפריה.

      את תהליך ההפריה הם עברו באוקראינה. אישה אוקראינית תרמה ביציות שהופרו בזרעו של יוגב במעבדה והושתלו בגופה של אנה. מיכל ואנה נסעו ליום וחצי לאוקראינה, תבנית נוף ילדותה של אנה: תהפוכות הגורל השיבו אותה לארץ מולדתה, אותה מולדת שמשפחתה נטשה כדי לחיות חיים חדשים ויציבים יותר.

      אנה מגישה לי עוגת שמרים. "יוגב אפה, הוא אופה מצוין". כמעט בכל שבת מגיעים מיכל ויוגב מביתם שבמרכז לבקר את אנה, לראות שהיא בסדר. דואגים לה, אופים לה. כשהחליטה לעבור דירה, בחודש השני, מיכל ארזה לה את כל החפצים והבגדים, ויוגב צבע במו ידיו את הדירה החדשה ששכרה, שיהיה לה נעים וחדש בעיניים. ביחד הם הכינו לחסידה שלהם את הקן. "לא שאני כזאת מפונקת, בכלל לא, אבל פשוט הרגשתי קטסטרופה בשבועות הראשונים של ההריון", מתנצלת אנה. היא לא הפסיקה להקיא, הגיעה למצב של התייבשות והיתה חייבת להתאשפז בבית החולים לקבלת עירוי נוזלים.

      "יוגב ומיכל היו צמודים אלי כל הזמן, הם הסיעו אותי לבית החולים, דאגו לי. הם מאוד מכווננים לצרכים שלי". נועה, בתה הביולוגית, נלחצה מאוד ולא הבינה מה קורה. "אני חייבת לקחת את אמא לבית חולים, היא ממש חולה", סיפרה בגן. בתוך שלושה שבועות איבדה אנה שישה ק"ג ממשקלה ונאלצה ליטול תרופה מיוחדת נגד הקאות, הניתנת לחולי סרטן שעוברים טיפול כימותרפי.

      כן, היו רגעים שעברו בה הרהורי חרטה על ההריון הדו?עוברי. "חשבתי שאולי הייתי צריכה להתנות את העניין בעובר אחד, אולי אפילו לציין את זה במפורש בחוזה. אבל זה היה בשיאן של הבחילות וההקאות, כשהייתי בתת?תפקוד. כשהתעשתתי, שמחתי בשביל יוגב ומיכל. אני זוכרת שבישרו להם באולטרה?סאונד הראשון שיש שני שקי הריון. לא היו מאושרים מהם. תאומים בנים זה נפלא. פשוט זו פעם ראשונה שאני חווה כאלה בחילות והקאות".

      את נועה בת ה?5 היא משתפת באופן מלא - מיכל ויוגב הרי באים לבקר כל הזמן. נועה חושבת ש"אמא גיבורת? על" שהיא עושה מעשה כזה. אני שואלת את אנה על זוגיות, אהבה, מישהו שיחלוק איתה את התא המשפחתי הקטן. "היו לי פה ושם מערכות יחסים עם גברים שהכרתי באתרי היכרויות באינטרנט", היא מספרת. "לפני ההריון הנוכחי יצאתי עם מישהו שלושה חודשים. הוא לא ידע על עמית ועל הפונדקאות, לא היינו מספיק זמן ביחד כדי שאספר לו. כשנכנסתי להריון עם התאומים הוא עוד הספיק ללוות אותי פעמיים לבית החולים כשהקאתי בלי הפסקה, ואז בחר להפסיק את הקשר. אני מבינה אותו. אני לא פנויה כרגע לקשר רציני. עכשיו רק נועה לנגד עיניי. אולי פעם, בעוד שנה-שנתיים, תהיה לי משפחה אמיתית, עם אחים אמיתיים לנועה".

      מאותו רגע בבית החולים שבו מסרה אותו לידיה של סיגל, אנה לא פגשה את התינוק שילדה. רק ראתה תמונות שלו במייל פעם אחת. עם סיגל היא בקשר טלפוני די קבוע, אבל פגישה לא היתה. אנחנו שואלים אותה אם תסכים לפגוש אותו, עמית כבר בן 3. היא מהססת לרגע, ומשיבה בחיוב.

      סיגל, האמא הביולוגית

      בגיל 34 הפכה סיגל לאמא. עשר שנים לפני כן, ב?1996, התגלה אצלה סרטן צוואר הרחם, והרחם נכרת. הגילוי המוקדם הציל את חייה. לא היה לה זמן להצטער על עניין הרחם כי היא היתה עסוקה בלהודות על כך שקיבלה את חייה במתנה. את השחלות השאירו בגופה, והן המשיכו לייצר ביציות - ונתנו לה תקווה שיום אחד תזכה להיות אמא.

      בדיוק באותה שנה אושר בכנסת חוק הפונדקאות, והיא עקבה אחריו באדיקות. כבר בדייט הראשון עם יאיר, מושבניק מחוספס מהדרום, חשפה בפניו את המגבלה שלה; עם החבר שלפניו זה לקח לה חצי שנה, והוא בחר להיפרד ממנה. יאיר לא נבהל. הוא הרגיע אותה שלא משנה בדיוק איך יולידו ילדים, אבל ילדים יהיו להם, ובמרוצת הזמן האהבה שלהם ניצחה. "הוא גרם לי להרגיש אישה אמיתית אחרי ששנים דימוי הנשיות שלי נפגע, כי הרי נשיות שוות ערך לפוריות, לא? ואני לא מסוגלת ללדת".

      בהתלבטות בין אימוץ לפונדקאות ניצחה האפשרות השנייה. "חלמנו על ילד שייקח את היופי מאמא ואת השכל מאבא, ואם הטכנולוגיה והחקיקה מאפשרות להגשים את החלום הזה, אז למה לא?"

      כשמינה הפגישה אותם עם אנה, הם התאהבו בה מהרגע הראשון. "היא מיד נראתה לנו. השקט שלה, הרצינות שלה, המוכנות שלה שנהיה מעורבים בכל בדיקה. ידענו שהיא תהיה פונדקאית נהדרת, וסמכנו על הניסיון המקצועי של מינה".

      "יולדת" עם בטן שטוחה

      כשאנה צילצלה לסיגל בחמש בבוקר ואמרה שהצירים התחילו, חשה סיגל פיק ברכיים, שהתפתח מאוחר יותר לכאבי רגליים. אלה ליוו אותה במהלך כל הלידה, וגם בימים שאחרי. "אנה היתה גיבורה אמיתית. כאב לה, היא צרחה, ואני חיבקתי אותה ונפשי יצאה אליה. כשעמית יצא וחבל הטבור נחתך, לא הפסקתי לבכות. אני רואה שכפול גנטי שלי מול עיניי, אני רואה את הילד שלי. שנים שכל עגלת תינוק שנקרתה בדרכי גרמה לי לבכות, שכל מסיבת ברית או בריתה חתכו לי בבשר החי, והנה, זה הבן שלי. כשכל המשפחה נכנסה לראות את הפלא, אני הקפדתי ללטף את ראשה של אנה, וכל הזמן להגיד לה 'תודה, תודה'. היא היתה מספיק רגישה לשים עצמה בצד ולכבד את הרגעים האינטימיים האלה".

      סיגל שכבה כמה ימים במחלקת יולדות על אף שלא ילדה, כדי להיות קרובה לעמית ולהאכילו (מבקבוק). "הייתי ה'יולדת' היחידה שבעצם לא ילדה, נראית טיפ?טופ עם בטן שטוחה, אבל מתהלכת כאילו כולי חבולה. כאבי הרגליים האיומים שלי גרמו לי לצלוע. רק אחרי ימים הבנתי שאלה היו כאבים פסיכוסומטיים, הם חלפו כמו שבאו.

      "במחלקת יולדות היה לא פשוט. את אנה הם אמנם העבירו למחלקת נשים, אבל פרט קטן וטיפשי כמו להחליף את שם האם על חתיכת הבריסטול שתלויה על העריסה, הם לא עשו. ככה, כל פעם שעמית בכה - והוא היה צרחן צמרת - הם קראו לי אנה. תיקנתי פעם אחת, פעם שנייה. בפעם הרביעית כבר הבנתי שאת הסרט הנע הזה אני כבר לא אוכל לשנות, ולא טרחתי לתקן אותן.
      "גם כשהגענו הביתה היה לי מוזר. בדיעבד, אני מבינה שתשעת ירחי לידה מכינים את האם פיזית ונפשית לתקופה שאחרי, וההכנה הזו נמנעה ממני. לא הרגשתי את עמית בועט ברחם בדיוק בשעת ההאכלה שלו, לא הציפו אותי הורמונים של אושר".

      היום עמית כבר בן 3, ילד יפהפה. בנקודת הזמן הזו סיגל ויאיר מוכנים להרחיב את המשפחה. הם כבר בתהליך של פונדקאות נוספת: בשבוע הבא מתכנסת הוועדה לאשר להם את הפונדקאית שבחרו, בחורה צעירה ממרכז הארץ. כשאני שואלת אותם למה לא פנו שוב לאנה, סיגל כמעט פורצת בבכי. מתברר שהם רצו בכך מאוד, אבל שרשרת של טעויות ואי הבנות גרמו להם לפספס אותה - והיא כבר היתה על המטוס לאוקראינה עם מיכל. "זוג אחר כבר קיבל אותה, זה היה לא מוסרי לעצור אותה".

      מאז הלידה לא פגשה סיגל את אנה. עד עכשיו.

      הפגישה

      בבית קפה כפרי יושבות שתי נשים צעירות, יפות, ולצידן ילד בן 3 וילדה בת 5. לבאי המקום אין שמץ של מושג איזה סיפור אנושי מסתתר כאן. נועה ועמית גדלו באותו "בית גידול", ניזונו מאותה תאווה למתוקים של אנה, שמעו ברחם אותה הלמות לב, אותם קולות של סבתא סווטלנה, אותו הדיסק הראשון של מירי מסיקה. אבל הם לא אחים. הם גדלים במשפחות שונות, במקומות שונים לגמרי. הם לא יודעים זה את זו.

      אנחנו יושבות בשעת אחר צהריים בבית קפה כפרי במקום נייטרלי, שבו כולם ירגישו נוח והילדים יוכלו להתרוצץ.
      סיגל ועמית מקדימים בעשר דקות. עמית נראה בדיוק כמו בסיפורים של אמא שלו: שכפול זכרי של סיגל, כולו שמחת חיים, ילד מתוק בן 3 שבא לקווצ'ץ' לו את הלחיים התפוחות. בדרך אמא סיפרה לו שהולכים לפגוש חברה שיש לה ילדה שתשחק איתו. התיק שלה עמוס חיתולים, מגבונים ומיני אמצעי תעסוקה לעמית. סיגל אמא.

      רק ליטוף, בלי נשיקה

      "יהיה לי קשה לראות אותה בהריון", סיגל מודה. "אני עד היום לא מאמינה שפיספסנו אותה עם הפונדקאות השנייה". יאיר העדיף להישאר בבית, "קשה לו עם כל החשיפה הזו. אני בטוחה שבפורום יותר אינטימי הוא היה מצטרף".

      היא מתחילה לנוע בכיסאה בחוסר שקט. "את לא מאמינה, תוקפים אותי בדיוק אותם כאבי רגליים שתקפו אותי בלידה של עמית. מאז הלידה שלו לא היו לי כאלה כאבים".

      ועכשיו זה ברור לה. אין לסיגל רחם שתתהפך בקרבה כל אימת שעניין ההריון והלידה מגיעים לשיא. כאבי ההתרגשות הזאת בוחרים לתקוף דווקא את הרגליים.

      שתי דקות של שתיקה, ובפתח בית הקפה ניצבות אנה ונועה. הן מתקרבות לעברנו. המבט של סיגל ננעץ בבטן הגדולה של אנה, ננעץ ולא מרפה, ואנה מסתכלת רק על עמית. עד שהן מגיעות לשולחן שלנו, עמית כבר קם לעברן ואנה כאילו רוצה לחבק אותו ועוצרת את עצמה. פתאום אותה הבעה קצת אטומה, קרת רוח, מתיישבת על פניה, והיא מסתפקת בליטוף הראש שלו. אחר כך סיגל ואנה מתחבקות, ולחלוחית עולה בעיניהן.

      המלצרית שמתקרבת לשולחן ממוססת את המתח. הדיונים על התפריט משהים קצת את השאלות שיגיעו. נועה מתיישבת ליד עמית ולוקחת על עצמה את תפקיד צוות הווי ובידור.

      סיגל מדברת ראשונה. "איך את מרגישה?", היא פונה לאנה, וזו, שאינה מורידה את העיניים מעמית, אומרת, כאילו לא שמעה את השאלה: "הוא קסם של ילד! הוא דומה לך, אבל יש לו כאילו את הלוק הכללי של יאיר, נכון?"

      סיגל מהנהנת. אחר כך השיחה קולחת, ורק כשנועה ועמית מתרוצצים בכל רחבי בית הקפה, הן משתחררות. "חשבתי שיהיה לי יותר קשה לראות אותך", אומרת סיגל, "אבל בעצם ככה אני זוכרת אותך. אני זוכרת אותך בהריון, ואת עכשיו בהריון, כאילו לא עברו שלוש שנים".

      אנה מחמיאה לה שגם היא נראית נפלא. שתיהן שולפות מצלמות ולא מפסיקות לצלם. את הילדים לחוד, וביחד. אני מופקדת על הצילום המשותף של כל הארבעה.

      "עמית שובב גדול", מספרת סיגל, ואנה לא מתפלאת. "כבר בבטן הוא היה שובב. בעט בלי הפסקה. תראי, תראי איך הם מסתדרים. זה לא כזה מובן מאליו אצל נועה. היא בדרך כלל מעדיפה ילדים גדולים ממנה".

      "טוב, הם בעצם כמו...", עונה לה סיגל ועוצרת את עצמה, מעבירה מיד נושא.

      אחרי שעתיים הן נפרדות בנשיקה ונשבעות להיפגש שוב אחרי לידת התאומים של אנה. אנה לא מנשקת את עמית, רק מלטפת שוב את ראשו.

      למחרת סיגל מצלצלת אלי. היא אומרת שמאז הפגישה היא לא מפסיקה לחשוב על אנה. "היא בחורה מדהימה, הלוואי ויכולתי לאמץ אותה כחברה. צנועה, שלווה, עם אינטליגנציה רגשית כל כך גבוהה".

      אנה מספרת לי ששמחה לראות איך סיגל מתפקדת כל כך בטבעיות כאמא, וששמחה לראות שעמית ילד בריא וחייכן. את התמונות של עמית הראתה להוריה, והם מאוד שמחו לראות אותו.
      "היה לך קשה?", אני שואלת.
      "לא, לא קשה. מרגש".

      אנחנו מסיימות לדבר, ואחרי שתי דקות היא מחייגת אלי ואומרת: "את יכולה להוסיף שהציפה אותי גאווה עצומה. גאווה גדולה שעמית נולד בזכותי".