פרויקט חייו

עידן רייכל מפהק. לפני מספר ימים חזר מסבב הופעות בארה"ב, ובשעה שאתם קוראים את הכתבה הזו, הוא שוב שם, באחד האולמות בקליפורניה, נלחם בג'ט?לג ובמפגינים אנטי?ישראלים. הביקורות יהללו, מן הסתם, הן תמיד עושות זאת במסעותיו לארה"ב, ורייכל ישוב ארצה להופעות האחרונות לסיבוב של "בין קירות ביתי" בישראל. בחודשים הקרובים, כששלמה ארצי יביא רבבות לפארק הירקון, גם רייכל הולך על גדול: צמח, אמפי רעננה, בריכת הסולטן - במות של 10,000 איש. קיסריה כבר קטנה עליו.

גם אם לא הייתם כאן בשמונה השנים האחרונות, סביר להניח שהתקשיתם לפספס את התופעה, את האיש שהצליח להגדיר מחדש את המושג מוסיקה ישראלית כפי שאיש לא עשה מאז שלמה ארצי. ב?2002 הוא הוציא, יחד עם הפרויקט הניסיוני שלו, את הסינגל "בואי", שסחף מדינה שלמה. אף אחד לא ידע איך לאכול את הבחור הצעיר עם הראסטות מכפר סבא, אבל השנה ההיא הסתיימה עם תוארי שיר השנה ותגלית השנה. שמונה שנים ושלושה אלבומים אחרי, עידן רייכל הוא כבר זמר העשור, הזמר הישראלי שמופיע הכי הרבה ברחבי העולם ואחד מעשרת האמנים בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר בארץ. עד היום מכר קרוב ל?400 אלף דיסקים משלושת האלבומים. בסיבוב הנוכחי חרך במות מריו דה ז'נרו ועד מנהטן, מסן דייגו ועד סידני. אחרי שיסיים את ההופעות בישראל, ימצא יעד חדש לכיבוש בחו"ל, ובין לבין יסיים את איסוף החומרים לדיסק הבא.

ביום שבילינו איתו ניסינו להבין מה הופך את רייכל לסמל הכי עכשווי של המוסיקה הישראלית. לקונצנזוס שכל הזמרים רוצים לעבוד איתו. לכזה שזכה בכל פרס אפשרי בסיכומי העשור החולף. לכזה שבאמצע השיחה איתו מנסה אבא בגיל העמידה לדחוף לידיו פתק עם מספר הטלפון של בתו, כי "אתה שידוך מצוין". סיפור ההצלחה המהיר שלו מזכיר לא פעם את זה של שלום חנוך ואריק איינשטיין, שנסקו בשנות ה?20 לחייהם, בלי להביט לאחור.


אל תיתנו לפיהוק של רייכל להטעות אתכם, האיש עובד בפול גז. 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שועט בכל פעם אל היעד הבא. אין רגע דל: עוד שיתוף פעולה עם זמר בינלאומי, עוד מטרה שצריך לכבוש, בדרך לזו שאחריה. "אתה יודע מה יכול להכניס בי דרייב? למשל, שקובי פרץ ממלא את נוקיה. שלחתי לו SMS לפני ההופעה שזה מדרבן את כל הזמרים להגיע לגבהים חדשים. תחשוב מה זה למלא את האולם הזה. פעם היו מדברים על קיסריה, אבל זה נגמר. מדובר פה במאסות של קהל שאנחנו לא מכירים בכלל".

רגע לפני גיל 33, הקילומטרז' של עידן רייכל על הבמות ברחבי המדינה מרשים. מההופעות עם להקת התיכון שלו בכפר סבא, דרך להקת הרוק הצבאית שבה לקח חלק, ועד התקופה שליווה זמרים כמו ערן צור, עברי לידר וריקי גל. עם זאת, רייכל לעולם לא ידבר על רייכל: בשביל זה קיימת המילה "הפרויקט". כשרייכל רוצה לספר על הופעה שלו, על החזרות באולפן או על שיר מסוים שכתב, זה תמיד יהיה "הפרויקט". "זו מגננה פסיכולוגית", הוא מודה. נוח לו שהפסנתר תמיד נמצא בצידי הבמה והוא מאחוריו, נוח לו שהזמרות גונבות את אור הזרקורים. "אני כמו סטיבן שפילברג או וודי אלן", הוא אומר בחיוך, מרוצה מדימוי הבמאי. "הסיבה שהתקבלתי בזמנו ללהקה הצבאית נבעה מהעובדה שלא הייתי מצוין בכלום, אלא טוב בכמה דברים במקביל. טוב באקורדיון, טוב בפסנתר. גם כשהתחלנו עם 'הפרויקט' חיפשתי במה אני באמת טוב ולא הצלחתי למצוא. היום אני מבין שהדבר הזה שאני טוב בו זה הליהוק. אני יודע מה כל אחד ב'פרויקט' צריך לעשות ואיפה לעמוד. בזה אני טוב".

אנחנו נוסעים למילואים של רייכל בנתניה. הוא בוחן חבר'ה צעירים ללהקות צבאיות וגם מלווה אותם בהמשך, בכל מיני סדנאות. בדרך, הוא מתמוגג על פוקצ'ה חציל, זו ארוחת הבוקר/צהריים/ערב שלו, תלוי על איזה שעון אנחנו מדברים. אני מתעקש לשאול אותו האם בכל זאת אין בו את הרצון הזה לפרוץ קדימה, להיות עידן רייכל בלי "הפרויקט". להיות "פרונט?מן" עם פסנתר ושירים. "האמת שלא. אנחנו חיים בעידן שכוכבי ריאליטי הם פרונט?מנים. לוקחים אותם לפרסומות בטלוויזיה, אבל הם באמת אלה שקובעים? 'פרונט?מן' זה משהו שנתפס אצלנו כמשהו ויזואלי, אבל מבחינתי סטיבן שפילברג הוא 'פרונט?מן'. אם אתה שואל אותי אם אני 'פרונט?מן', אז התשובה היא כנראה לא. אבל האם אני 'לידר'? אז אולי כן. אני לא זמר במהות שלי, ואולי בגלל זה גם פחות חשוב לי לשים את עצמי במרכז".

מלבד ההצלחה המוסיקלית המסחררת, בברנז'ת המוסיקה של ישראל יצא לרייכל שם של ביזנסמן משובח. סיפור האגדה המלווה אותו מספר על בחור צעיר שעשה לחברת התקליטים "הליקון" בית ספר כשהביא להם תקליט מוכן ומבושל, ממרתף בית הוריו בכפר סבא, במינימום הפקה ומקסימום הכנסות. התקליט ההוא, "הפרויקט של עידן רייכל", מכר עד היום כמעט 150 אלף עותקים רק בישראל, כמות דמיונית במושגי הטכנולוגיה של היום. בטח עבור מבצע ישראלי, שלא מפליג על גלי המוסיקה הים?תיכונית האופנתית כל כך. "אני מכרתי את ה'מאסטר' (הזכויות על התקליט) ל'הליקון' ומשום מה נפוצה שמועה שלא, שהתעקשתי לשמור אותן אצלי. אבל תבדוק ותראה שזה שלהם, ככה שהמיתוס הזה שנבנה כאילו אני עדיין מחזיק בו הוא ממש לא נכון".

רייכל ממהר להוסיף: "אפשר להתפרנס ממוסיקה בארץ, חד וחלק. אם מישהו אומר אחרת, זה כי הוא לא מצליח והוא יצטרך לעשות משהו אחרת בפעם הבאה. אתה יכול לבוא בטענות רק לעצמך. אם המסעדה הזו שאנחנו יושבים בה לא תצליח, היא תבקש עזרה מהמדינה? לבעל המסעדה יהיה למי להתלונן? זה אותו דבר עם מוסיקה, מה ההבדל? אנשים חושבים שאמנים קמים ב?2 בצהריים, אבל זה לא נכון. מי שקם ב?2 בצהריים, יש לזה תוצאות. ביום שלא אוכל להתפרנס ממוסיקה אני אלך ללמד, אני אמצא דרך להתפרנס מזה. לא אבוא בטענות לאף אחד".

חברים מכפר סבא יודעים לספר על נער פדנט וגאוותן. כזה שכבר בגיל 17 התעקש לעבוד ב"ליהוק". הוא משועשע כשאני מזכיר לו, אבל כשהוא מדבר על ההווה, חוזרת הארשת הרצינית. "יש פה אחריות וזו אחריות שלי. אתה יודע שבונו מ?U2 יודע כמה פנסים יש לו בכל הופעה וכמה עולה כרטיס להופעה שלו? זה לא יכול להיות אחרת. אני אוהב לצפות בסרט של מייקל ג'קסון This Is It, אתה רואה שם איך הוא כל הזמן בשליטה, כל הזמן מחובר. זה מאוד נחמד שהמתופף שלי רוצה לבוא להופעה עם חולצה אדומה, אבל זה לא יעבור אם זה לא מתאים לקונספט של ההופעה. אין סיכוי שהוא יעלה עם החולצה הזו, נקודה.

אנחנו אמנם עושים מוסיקה, אבל אנחנו מתעסקים בבידור, ויש לזה עוד כמה חלקים. זה כמו שאם אני באמצע מסע הופעות בארה"ב, אני לא אוכל לשנות תספורת. כי בתיק העיתונות ששלחנו לאמרגנים שם יש לי 'לוק' מסוים, שאני חייב לשמור עליו עד סוף המסע. אנחנו לא להקה, זה פרויקט, ואני צריך לנהל אותו. זה לא משנה את העובדה שאחרי זה אני חבר של האנשים האלה ומסתובב איתם 22 שעות ביום ממקום למקום. אז אתה מבין, יש כאן כמה כובעים. מצד אחד אנחנו חברים למסע, מצד שני, ברגע שעולים על הבמה אני הבוס שלהם - וזה לא משנה שנסענו עכשיו ממדינה אחת למדינה אחרת באמריקה כחברים. כשעולים על הבמה, זה נגמר לשעתיים".

כן, רייכל משחק במגרש של הגדולים. לא רק שפילברג, גם מייקל ג'קסון ובונו. הוא יודע די טוב את שמות הזוכים בפרס הגראמי היוקרתי בקטגוריית מוסיקת עולם, וגם אם לא יודה בזה בקול, הוא חולם להיות שם בעצמו באחד הימים, להניף את הגראמי.
הכישלון לא מפחיד אותו, לדבריו, כל עוד יהיה שלם עם עצמו: "אני יודע שיבוא היום שאני אוציא את התקליט הזה שייכשל. המבקרים לא יאהבו, הוא לא יימכר. זה יקרה, אני יודע שזה יקרה. יכול להיות שהאופנה תשתנה, יהיו סיבות. אבל אם אני ארגיש שאני עשיתי את התקליט הכי טוב מבחינתי ושהאינטגריטי שלי נשמר, אז אני אחיה עם זה בשלום. הרי זה מה שאני עושה, זאת העבודה שלי. זה לא שיש לי עוד עבודה ובמקביל אני עושה מוסיקה. לכן, כישלון זה בהחלט חלק מהעניין".

אחר כך הוא נזכר ומצחקק לעצמו: "היתה לנו הופעה ב'צוותא', ואחד המשתתפים בפרויקט זרק פתאום: 'מה זה החור הזה?' אז נפל לי האסימון. החבר'ה האלה לא מבינים מה קורה סביבם. הם לא יודעים מה זה להופיע בתיאטרון 'תמונע' בתל אביב עם 50 איש סביבם. הם רגילים להצלחות. היינו במסע באירופה והגענו לאיטליה, ולא נמכרו כרטיסים. אולם ריק כמעט לחלוטין, בקושי 50 איש בקהל. החבר'ה שלי היו מבואסים. אמרתי להם שהם לא מבינים איזו הזדמנות זו, איזה דבר זה שאנשים באיטליה לא מכירים אותם בכלל, שאפשר להתחיל הכל מאפס. שמחוויות כאלה ניתן רק לצמוח וללמוד, שהופעה כזאת היא מתנה, עם אנשים שבאו לשמוע אותך למרות שהם לא באמת מכירים אותך. אני נהניתי שם מכל רגע".

אז באיטליה אולי לא שמעו על רייכל, אבל בשאר העולם כולם מכירים את "מוסיקת העולם" של "הבחור מישראל". את המחמאה הכי גדולה קיבל כשה"ניו יורק טיימס" קרא להופעה שלו "מוסיקה ישראלית". זה היה העיתון היחיד שהגדיר אותו כך, ורייכל אומר שזה מה שהוא עושה, אחרי הכל, על זה גדל ועל זה הוא שומר. כשאנחנו שואלים אותו אם יש זמר ישראלי שהיה רוצה להקליט איתו, הוא מספר שכבר היה בעבודה עם יוסי בנאי ז"ל לקראת שיתוף פעולה: "אולי יום אחד זה ייצא, אולי יום אחד עוד נשתמש בהקלטות הללו בצורה מסוימת. הייתי גם רוצה לעבוד עם הגשש החיוור. זה חלום".

עוד רגע ואנחנו בשערי הבסיס הצבאי. רייכל ממהר להסתחבק עם החיילים, והם מצידם מרעיפים עליו אהבה. "גם אם לא הייתי נהנה מהמילואים, הייתי עושה את זה", הוא ממהר להעיר, "זאת חובה שהיא מעבר למוסרית". בכל הקשור לדעותיו הפוליטיות, רייכל הוא האמא של הפוליטיקלי קורקט. הוא לא חושף את דעותיו, אבל יש לו עמדה ברורה מאוד על מה שקורה כאן: פטריוטית, אבל ביקורתית. "אני לא מצדיק אוטומטית את כל מה שישראל עושה ואת מה שהמנהיגים שלנו עושים. יש אחוז קטן מאוד של חברי כנסת שהם גם מנהיגים אמיתיים. למשל, הייתי רוצה לראות אנשים כמו שי אגסי משתלבים בעשייה הפוליטית שלנו".

הוא מתעקש שהוא לא שגריר של ישראל בהופעות בחו"ל, אבל בכל פעם שנערכות הפגנות נגד ההופעה שלו, הוא יוצא לדבר עם המפגינים. "אני אומר להם, בואו תראו לי איך אנחנו נראים מבחוץ. אני מנסה ללמוד מהם, ומקווה שהם ילמדו ממני. הרי לא נגיע להסכמה, אז לפחות שיסתכלו על הדברים קצת אחרת". עם זאת, על אף שהוא מפרסם טורים בעיתונים אמריקניים ואחרים, לצד שמות כמו שמעון פרס, רייכל מעדיף קודם כל שנסתכל על מה שקורה אצלנו פנימה. סיפור הקשר שלו עם הקהילה האתיופית כבר נשחק לעייפה, אבל הוא מעולם לא נטש את המאבק: "כשראיתי את הסיפור עם הילדים האתיופים שלא שובצו ללימודים בפתח תקווה, בסוף השנה שעברה, פניתי לאנשים המתאימים והבהרתי להם טוב מאוד מה הנזקים שיכולים להיגרם להם אם האפליה הזו תימשך. אל תשאל אותי מה אמרתי, אבל הם הבינו את המסר. הבהרתי שאני אעשה כל מה שבכוחי כדי שהם ישלמו מחיר כבד מאוד. ואני אמשיך להתנהג ככה בכל פעם שאתקל בגזענות כזאת".

הוא משתדל לא לערבב בין המוסיקה למה שניתן להגדיר כ"שליחות חברתית", אבל לפעמים זה בורח לו. "כשאני עושה מוסיקה אני עושה רק מוסיקה. אני לא מחפש את השליחות באולפן. אבל כן חשוב לי ששמעון בוסקילה במרוקאית יושמע בגלגלצ ב?2 בצהריים. זה חשוב במובן הזה שהרדיו צריך לשדר מוסיקה של העם ושל המדינה. אתה לא שומע ברדיו אלכסנדר פן או 'התרנגולים'. אני שואל את עצמי איך יכול להיות שגילו את שמעון בוסקילה רק באזור גיל 40? איך אתה לא שומע ברדיו שום זמר דרוזי שמעיף לך את המוח? בטוח שיש אחד כזה".

רייכל מרביץ תורה בחבר'ה הצעירים על המדים. על אף גילם הצעיר, תענוג לראות אנשים שנולדו בשנות ה?90 המוקדמות ושעדיין מסוגלים לפטפט איתך על צ'יק קוריאה ועל יוני רכטר, שהבחירות המוסיקליות שלהם נעות בין פסקול "הלהקה" (כאילו שאפשר אחרת) לבין "קנית לי עץ ירוק מפלסטיק" של מרגלית צנעני. "הם כולם זמרים וכולם התקבלו", אומר רייכל, "אבל כשאתה מסתכל לאורך השנים, אתה יודע שרק מעטים מהם יהפכו לזמרים. אתה יכול לראות גם ב'כוכב נולד' שמעט מאוד זמרים יצאו משם. המשתתפים בתוכניות הללו צריכים להבין שיש הבדל גדול בין לקבל SMS מצופים בסלון לבין יצירת מחויבות אצל מישהו, שירצה להשקיע זמן וכסף כדי לבוא לאולם לראות אותך. אתה צריך להביא לו משהו מעבר למה שאתה נותן בהופעה בטלוויזיה פעם בשבוע, אבל זה כבר עניין של ניסיון.

פתאום חשבתי, כשהיינו פה עם החיילים, כמה זה קשה לשיר כשאתה צעיר. כששושנה דמארי שרה 'היו זמנים' האמנת לה, היא באמת זוכרת את הזמנים הללו. אבל כשכברה כסאי שרה 'פעם היינו מדברים מעט, היינו מדברים בשקט, מדברים לאט', אתה אומר, הבחורה עוד לא בת 30, מה זה פעם? האם מישהו יאמין לה שהיא שרה על זה? ואז אתה מבין איזו עבודה היא עושה".
רייכל אומר שעוד לא מאוחר להחזיר את הלהקות הצבאיות לקדמת הבמה. "אני חושב שברגע שיהיו ללהקות תכנים איכותיים, הן יוכלו לשחזר את ימיהן הגדולים. תחשוב מה היה קורה אם שלישיית 'מה קשור' היתה עושה אותו הדבר במדים. אנשים לא היו באים לראות את זה?"

הוא מזהה את ההתלהבות אצל החיילים הצעירים, ובסיום הפגישה מעניק להם את מספר הסלולרי שלו, למקרה שירצו להתייעץ. אחת החיילות מסמיקה במבוכה: "אני יכולה לרשום אותך תחת עידנוש?" הוא יודע שכבש עוד מעוז: הצעירים הללו הם מעתה מעריצים שלו. לשאלה מה הוא אוהב יותר, ללמוד או ללמד, הוא לא יודע להשיב. "הייתי שמח לקחת שיעורי פסנתר. למה אני לא עושה את זה? לא יודע".

במכונית בדרך חזרה לתל אביב אני מבחין שהג'ט לג נעלם כמעט לחלוטין. הזמן קצר, ויש עוד הרבה להספיק עד הטיסה לארה"ב, מחר בלילה. הוא עוד מתכנן להגיע בהמשך היום לאולפן, וגם לעבור אצל הצלם שלנו, זיו קורן, לראות איך יצאו התמונות ואם צריך פוטושופ. לא טיפוס כרייכל ייתן לדברים כאלה לחמוק מתחום אחריותו.

כשרייכל השתחרר מהצבא וההורים שלו הבינו שהילד מתעקש על קריירה של מוסיקאי, הם לא בדיוק התלהבו מהרעיון. "הם אמרו לי ש'זה לא פרנסה', ושהחיים בשעות המטורפות ידרדרו אותי לסמים ואלכוהול, ובעיקר יקשו עלי להקים משפחה". היום, הוא מספר, הם באים להרבה הופעות שלו. "הם איתי בעניין הזה".

על חייו הפרטיים הוא דואג לשמור בכספת. מדי פעם מתפרסמת תמונת פפראצי שלו אוכל, או ידיעה על פרידה מחברה זו או אחרת. "אני לא חומר לפפראצי, אני לא מעניין אותם מספיק", הוא מנסה להצטנע. סמים מעולם לא היו ממש העניין שלו, ואלכוהול אפשרי במידה ובשעות מסוימות. גם יתר חברי הפרויקט נמצאים תחת המשטר הקפדני שמטיל רייכל. "אני בוס הגון", הוא אומר וצוחק. על אף שלא הוא האיש שמחלק את המשכורות לעובדים, לאיש מחברי הלהקה אין ספק מדוע ולמה הם שם. כיתות הרגליים האינטנסיבי של רייכל ברחבי ישראל גרם לו למצוא את האנשים הללו, שיצאו מאלמוניות היישר לקדמת הבמה. רייכל מוצא עצמו בתפקיד צייד כישרונות - את רוב הערבים שלו הוא מעביר בהליכה להופעות, מהמועדונים האפלוליים בפלורנטין בתל אביב ועד קונצרטים של חזנות, מנסה למצוא את הדבר הבא שיתפוס מדינה שלמה. האנשים שהוא יבחר יזכו אמנם לתהילת עולם, אבל יקיאו דם עד שה"בוס ההגון" יקבל את מה שהוא רוצה.

"אתה צריך להבין שלפני הופעת הבכורה שלי, היו שני אנשים שזו היתה הפעם הראשונה שלהם על במה בכלל, בחיים. אז בטח שיהיו חרדות ויהיו דאגות, כי אתה צריך לדאוג להכל, להסביר לאנשים איזה נעליים הם ינעלו, ומה זה בדיוק סאונד צ'ק. אני כן מצליח לישון בלילה למרות החרדות, כי אני פשוט כל כך עייף מכל החזרות והעבודה. אני נמצא במודעות גבוהה כל הזמן ולא הייתי עושה שום דבר אחרת. יכול להיות שבימים אלו אני עושה טעות, ואולי באיזו נקודת זמן ארגיש שעשיתי טעות ופגעתי במישהו, אבל אני לא יכול לדעת את זה עכשיו".

החלק הנוסף בכל הסיפור הזה של תעשיית הבידור הוא, כמובן, המעריצות. על אף ההצלחה הרבה שיש לו בקרב המין היפה, רייכל, כמו רייכל, בורח מכל מה שיכול ליצור עימות ומכל אמירה שיכולה לפגוע במישהו. "אם תבוא פעם אחת אל מאחורי הקלעים בפסטיבלים של 'מוסיקת עולם', תראה ששותים שם בעיקר תה".

ועדיין, לא קל להיות בונו או מייקל ג'קסון. כל תקלה או מילה לא במקום יכולה לפרק הכל ולקחת אותו הכי רחוק מהקונצנזוס המחבק. גם הוא יודע שלהיות במקום הזה גובה מחיר: "אני כבר השלמתי עם זה שאני לא אעשה בר מצווה לילד שלי כשאהיה בן 45. פעם חשבתי שזה יקרה, אבל היום אני מבין שלא. ידעתי שכשאני נכנס באופן כזה למוסיקה, אני אצטרך להקריב משהו, והמשהו הזה הוא המשפחתיות והקמת המשפחה. זה משהו שאני מאוד רוצה ומאוד חשוב לי, אבל כרגע אין לי אומץ לעשות את הקאט הזה, לעצור הכל ולהשקיע את זמני במשפחה. אני יודע שזה יקרה, כמו שטייסים באל על מתגעגעים לימים שהם היו טייסי קרב והפילו מטוסי אויב, אבל לומדים ליהנות מהחיים החדשים. אני בטוח שגם אני אלמד ליהנות מזה שאסע להופעות שלי באופניים ואחזור הביתה לילד שלי. אגב, אני בטוח שהריגוש לראות אותו הולך בפעם הראשונה יהיה לא פחות גדול מכל הופעה גדולה או הישג מוסיקלי, אם לא הרבה יותר גדול".