יצאנו מהבוץ הלבנוני?

הבירוקרטיה הישראלית מביסה את צד"ל

25 שנות לחימה לצד ישראל לא הועילה ללוחצי צד"ל, שהגיעו לארץ לאחר הנסיגה. בלבנון הם נחשבם בוגדים, ובארץ אף גורם לא עוזר להם. "זרקו אותנו לכלבים"

עידן אבני

רמון אבו דאהר בן ה-56 מדבר עם נכדתו בטלפון כל שבוע. באחת השיחות, היא לפתע שאלה אותו "סבא, מי אתה?". הוא נשבר. "הנכדה שלי לא מכירה אותי. כל השנים האלה, ולא ראיתי אותה אפילו פעם אחת", הוא מספר בצער.

לפני עשר שנים, בחודש מאי 2000, עזב אבו דאהר את לבנון. ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, החליט שיוצאים מדרום לבנון, צה"ל ארז והחיילים חזרו דרומה, לישראל. לגדר הגבול הגיעו גם אלפים מחיילי צבא דרום לבנון, ובהם אבו דאהר. "אתם רואים את היום הזה כיום שמח, לנו זה יום שחור".

פאדי נאמור, ששירת כסגן מפקד סוללה וכמורה בבית ספר במרג' עיון, זוכר היטב את נקודת המפנה. "זה היה יום חופש שלי מהצבא, הגעתי לבית ספר, ופתאום ראיתי שהכיתה ריקה, היו אולי שלושה תלמידים. מדהים שהאזרחים ידעו לפנינו שיש נסיגה. הבנתי שיש משהו מוזר וחזרתי הביתה, התחלתי להתקשר לקצינים שעבדתי איתם וכולם אמרו לי 'אין נסיגה', שיקרו לנו. עוד ישבתי עם אשתי לאכול ארוחת צהרים, כשפתאום אחי התקשר ושאל מה אני עושה בבית. נסענו לגבול, אפילו לא הספקנו לארוז".

עוד בוואלה!

בחולון נמנע אסון ברגע האחרון: כך עוצרים את קריסת הבניין הבאה

לכתבה המלאה

יש דרג, ויש דרג

במשך יומיים עברו כ-6,000 מאנשי צד"ל את הגבול לישראל. מרביתם שוכנו באכסניות נוער ובבתי מלון. היום נותרו בארץ כ-2,600 יוצאי צד"ל, רובם הגדול גרים בצפון הארץ. נהריה קלטה כאלף מהם, 400 נקלטו בקרית שמונה ומספר דומה התיישב בטבריה. כאלף וחמש מאות יוצאי צד"ל היגרו לארצות שונות ובעיקר לגרמניה, לאוסטרליה ולקנדה. השאר התייאשו וחזרו ללבנון.

אבו דאהר יושב בדירתו בקרית שמונה מוקף בעבודות אומנות פשוטות שהכין בעצמו. "אין לי מה לעשות. אף אחד לא דואג לי. אני נכה, שלחו אותי ללמוד מקצוע, אבל אני בקושי יודע לכתוב בעברית. הייתי רוצה שהמדינה תגיד לנו מה היא רוצה מאיתנו, מה מתכננים לנו. אם לא רוצים אותנו, שיזרקו אותנו למדינה אחרת בעולם".

הבירוקרטיה לא מוותרת גם למי שלחמו למען ישראל. משרדי הממשלה ביקשו ממנו להוכיח את עברו הצבאי בצד"ל, ובמשך שנים הוא ניסה להשיג תצהירים ממפקדיו. "זה קשה. לך תמצא קצינים שרק ידענו את הכינוי שלהם. לאלו שמשרתים נתנו הוראה לא לעזור לנו. ועל כל משהו קטן מטרטרים אותי. מאיפה יש לי כסף לשלם כל פעם לעורך דין שיחתום על תצהיר. אמרו לי שאני אורח פה במדינה, אבל איזה אורח נשאר עשר שנים?"

כמו רבים מחבריהם, אבו דאהר ונאמור מרגישים שהמדינה זנחה אותם אחרי שגמרה להשתמש בהם. "לישראל יש רשימה של 200 משפחות מוכרות, והשאר לא קיימים. אנחנו מתים", אומר מ"פ לשעבר בצד"ל שביקש להישאר בעילום שם. רק בעלי הדרגות הגבוהות זכו להטבות מהמדינה, "אני שייך לחמש מאות משפחות שנפטרו בשנת 2000. קבעו קריטריונים ומי שלא עמד בהם זרקו אותו לכלבים. המשפחות המוכרות קיבלו כסף לקנות בית, מכונית, עבודה מורים פרטיים, מחשבים - הכל הם קיבלו. ואנחנו לא קיבלנו כלום. כאילו רק הם נלחמו 25 שנה למען ישראל בלבנון ואנחנו לא עשינו כלום".

געגועים ללבנון

הכעס ממלא אותם, והעברת האחריות למשרד הקליטה פגעה בכבודם. "אנחנו לא מתחרטים שעזרנו לישראל, אבל בהחלט מאוכזבים", אומר אבו דאהר. בזמן הנסיגה שתי בנותיו למדו באוניברסיטת ביירות ונשארו שם. שבועות מספר לאחר מכן, אשתו החליטה לחזור ללבנון והוא נותר לבד. רק לפני שנה, תשע שנים אחרי שהגיע לארץ, הוא הצליח לקבל אישור להגיע לקנדה ולבקר בת נוספת שחיה שם עם משפחתה. הגעגועים מכאיבים לו.

"הייתי רוצה לחזור ללבנון", מספר נאמור, "התקווה תמיד קיימת, אבל לא לחזור ככה. רק בתנאי שלבנון תהיה מדינה חזקה ולא של חיזבאללה. אני חי בישראל כמו בלבנון. הטלוויזיה מלבנון והכל משם. התחלנו להילחם איתכם כדי שיהיה שלום, אז עד שלא יהיה שלום אמיתי, לא נחזור".

החיים בישראל מקשים עליהם. האוכלוסיה הנוצרית בארץ לא מוכנה לקבל אותם בטענה שהם בוגדים, הילדים לומדים בבתי הספר בשפה העברית, וגם מקומות תפילה כמעט ואין להם. אלו שמתגוררים באזור טבריה מתפללים בעיר, אבל האחרים צריכים לנדוד.

"הלוואי והיו נותנים לנו אפילו מקלט. אנחנו נוצרים מאמינים והמקומיים רואים בנו בוגדים. אז אנחנו נוסעים כל שבוע להתפלל רחוק ולציין את האירועים שלנו", מתלונן נאמור, שחשוב לו להבהיר נקודה נוספת: "לא בגדנו במדינה שלנו. צד"ל קם כדי להגן על לבנון מהפלסטינים שרצו להשתלט עליה. הגנו על המשפחות שלנו יחד עם ישראל, כי כל העולם הערבי תמך בפלסטינים. חשוב לנו שידעו שלא בגדנו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully