למי יש כוח לעמוד במתח הזה של ארבעת חודשי שיחות הקירבה? בקושי חלפו ימים אחדים, מיטשל כבר יצא לפגרה, יום ירושלים נפל עלינו במפתיע, ועימו ההצהרות הבומבסטיות שלא מרגשות אפילו את משלחות המגבית מאמריקה. שרינו מתחרים ביניהם באמירות על המשך תנופת הבנייה בעיר שחוברה לה יחדיו (אבל שכחו להודיע לה על כך), השר לביטחון פנים כבר שולח שוטרים להרוס בתים במזרח ירושלים, ראש הממשלה כוסס ציפורניים כאשר משה יעלון מסביר את עמדתו לאומה, והוא עצמו עושה שמיניות באוויר כדי לדבר על פיתוח ועל שגשוג ועל העתיד, אבל לא ליפול למלכודת הפרובוקציות.
מה תהייה הפרובוקציה?
הפלסטינים עוקבים בקפדנות אחרי כל מילה שמוציא מפיו נושא משרה ישראלי ומאיימים כי יפסיקו את השיחות ברגע שתהיה פרובוקציה. אבל אף אחד איננו יודע בדיוק מה תהיה הפרובוקציה. בנייה ברמת שלמה? בין כה וכה זה לא אמור לקרות. כניסה של נציגי עיריית ירושלים לגבות ארנונה במחנה שועפט? הריסת בית שנבנה שלא לפי חוקינו במזרח העיר? אישור תוכנית לעוד חמש שנים? סגירת מרפסת בבית שנשכר על ידי פלסטינים בגבעת זאב? האם נתניהו הבטיח לנשיא אובאמה משהו שלא הסגיר בפנינו? האם אובמה נתלה במשהו שנתניהו אמר כדי להסביר לפלסטינים שהכל יהיה בסדר? ואולי הוא משחק בקוביות בלתי מסומנות, כמו בסיפורו המפורסם של דמון רניון, שבו התבקש פלוני לזרוק קובייה ללא סימנים, וכששאל מי ינצח, הפנה אותו עמיתו אל האקדח החגור למותניו, והסביר: אני כבר אקבע.
יש לי תחושה שאנו עומדים בפני ארבעה חודשי קירבה ארוכים מדי. הפלסטינים ידרשו לא לבזבז זמן, יציגו את העמדות שהציגו בפני ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ויבקשו את עמדת נתניהו להצעותיהם המפורטות. נתניהו יעשה הכל כדי להפנות את הדיון למקומות אחרים, ואין זה עולה על דעתו להציג תוכנית משלו, משום שהוא יודע ששום גורם בעולם לא יקנה אותה. ואילו אובמה זקוק לשיחות הללו רק כדי להכריז על כישלונן ולהציע הצעה פרוצדורלית או מהותית בתומן.
כיוון שלא נשמע איש, לא יונה ולא נץ, לא ישראלי ולא פלסטיני, שמאמין בהצלחת שיחות הקירבה האלה, שאינן יותר מהמשך השיוט המגוחך של ג'ורג' מיטשל בין ירושלים לרמאללה, אולי אפשר להקדים תרופה למכה: למנוע מאיתנו ארבעה חודשים של אובדן עשתונות ולהודיע כבר עכשיו שמן השיחות הללו לא ייצא כלום, לא להאשים אף אחד, ולעבור לפרק הבא?