מנחם בגין נזקק פעם למעשה המפורסם ברבי אמנון ממגנצא - שנדרש להמיר את דתו, ומשסירב קוצצו פרקי אצבעותיו - כדי להמחיש לנשיא האמריקני ג'ימי קרטר עד כמה עמוקה ומוחלטת מחויבותו לשלמות ירושלים.
היום, כשעל אחדות ירושלים קמו מערערים גם מבית, ושר הביטחון, אהוד ברק, מציע לשר אלי ישי לא להרגיז את ארה"ב בסוגיית ירושלים, אין להסתפק באמירה אידיאולוגית בלבד.
הערבים לא רוצים להיפרד
חובה להשמיע גם מערכת טיעונים פרקטית ועובדתית להתנגדות לחלוקה. שהרי חסידי החלוקה בתוכנו כבר מבשרים על "רווחי החלוקה".
הרווח הראשון, לטענתם, הוא הרווח הדמוגרפי. ההיגיון לכאורה גורס כי אם נגרע מירושלים את השכונות והכפרים הערביים נוכל לבסס בעיר רוב יהודי מוצק. אבל המציאות, מה לעשות, הפוכה: מיני חלוקה כבר בוצעה בצפון ירושלים, ומבחינה דמוגרפית היא הרעה את שיעור היהודים בעיר.
גדר ההפרדה שהוקמה בצפון ירושלים הוציאה מתחומי העיר, בפועל, חלק משטח השיפוט שלה ובתוכו כ?35 אלף ערבים. התוצאה הכמעט מיידית היתה שמספר כפול של ערבים, כ?70 אלף, העתיק את מקום מגוריו אל הצד הישראלי של הגדר, ואף "התנחל" בתוככי השכונות היהודיות של צפון ירושלים. ואילו עתה חלק מיושביהן חשים מאוימים מכך, ושוקלים לעוזבן.
ערביי מזרח ירושלים אינם רוצים להיפרד מאיתנו. הסיבה אינה אידיאולוגית אלא פרקטית: ההטבות החומריות הרבות שמהן הם נהנים - ביטוח לאומי, זכאות לקצבאות שונות, נגישות גבוהה יותר למקומות עבודה, תחושת ביטחון וחופש דת, פחד וחשש כבד משלטון הרש"פ.
כל מי שמשוחח עם ערביי מזרח העיר (לא עם מנהיגיהם) שומע זאת מפיהם. כל מי שמשוחח עימם מבין שחלוקה ברוח מתווה קלינטון, שבה יופרדו כמעט כל השכונות הערביות מירושלים, אינה באה בחשבון מבחינתם, והם יעקרו אל השכונות היהודיות במערב העיר, שהרי רק הן ייוותרו על פי מתווה קלינטון בירושלים הישראלית.
יהיו שיאמרו - נשלול מהם את מעמד ה"תושב" וכך נמנע מהם לעקור אל ירושלים המערבית. הפתעה: הדבר כמעט בלתי אפשרי, ומי שמצביע על כך הם דווקא משפטני מכון ירושלים לחקר ישראל, שאנשיו שירטטו כמה ממתווי החלוקה של ירושלים בשנים האחרונות.
חלוקה תחולל אנדרלמוסיה גם בצד היהודי. הפעם האחרונה שבה חולקה העיר היתה ב?1948, ואז עזבו את ירושלים העברית כרבע מתושביה היהודים. כ?25 אלף איש שלא היו מוכנים לגור בשכונות ספר, על קו גבול.
חלוקה כיום תותיר על קו הגבול כ?250 אלף יהודים, ומי שזוכר את הלוך הרוחות שם לפני כעשר שנים, כאשר ברק כבר נתן את הסכמת ממשלתו לחלוקת ירושלים, מבין שרבים מהם פשוט יעזבו את העיר. אם כן, חלוקת העיר עלולה להביא לנזקים קשים דווקא מבחינה דמוגרפית: מצד אחד עזיבה יהודית גדולה, ומצד שני הגירה ערבית גדולה אל תוך ירושלים הישראלית.
הנימוק המרכזי השני שמעלים מצדדי החלוקה הוא הנימוק הביטחוני. אלא שגם כאן הניסיון מלמד שחלוקה תרע את המצב הביטחוני בירושלים. המארג של השכונות הערביות והיהודיות בעיר כה הדוק ומשולב, עד שבחלק מהמקומות הגבול אינו מפריד בין לבין, אלא פשוט חותך. במקומות רבים המרחק הוא עשרות או מאות מטרים.
כשישראל העבירה את בית ג'אלה הסמוכה לבית לחם לפלשתינים, ירו משם על שכונת גילה במשך כמעט ארבע שנים. בעשרות נקודות ממשק נוספות בירושלים, ממש כמו בגילה, אין צורך בקסאמים ובמרגמות. די בנשק קל, כזה המצוי בידי הפלשתינים בשפע. כך בעיסאוויה שמול הגבעה הצרפתית, בסלאח א?דין שמול בית ישראל, או בג'אבל מוכאבר שמול תלפיות מזרח.
ודאי תאמרו: אבל המוטיבציה של הפלשתינים להמשיך לפגוע בנו תיעלם אחרי החלוקה. לא נכון: חלק גדול מהפלשתינים לא יהיו מוכנים לוותר על הכותל, על הר הבית ועל השכונות היהודיות הגדולות שהקמנו בירושלים אחרי 1967, כמו גם על זכות השיבה. אלה הן עמדות שעולות מסקרים פנימיים שהפלשתינים עורכים. ועוד לא הזכרנו את גורמי הדת הקיצוניים ואנשי הטרור שממילא יתנגדו לכל הסדר.
חלוקת ירושלים משולה, אפוא, להתאבדות ביטחונית ודמוגרפית מדעת. שומר נפשו - ירחק.