ה-25 במאי, היום בו השלימו כוחות צה"ל לפני עשר שנים את נסיגתם החד-צדדית מרצועת הביטחון, נחשב עד היום ל-"יום ההתנגדות והשחרור" בלבנון. בראש החוגגים לאורך השנים עמדו כדרך הטבע מנהיגי חיזבאללה (ומזכ"ל הארגון, השייח' חסן נסראללה, בחוד החנית) משום שהם ראו ביום זה ניצחון גדול בקרב נגד הנוכחות הישראלית בארצם. מאז, מציג נסראללה את הנסיגה כנקודת מפנה היסטורית במאבק הישראלי-ערבי. לטענתו, חיזבאללה השיג את מה לא עלה בידי אף מדינה ערבית אחרת: סילוק ישראל מהשטח ללא שום תמורה או תנאי.
בנאום הניצחון שנשא ב-26 במאי 2000, סיפק נסראללה המנופח מגאווה את אחד מנאומיו המפורסמים: "כמה מאות לוחמי חיזבאללה כפו על המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון להניף את דגל התבוסה. הישות הציונית חיה בפחד לאחר התבוסה שנחל צבא הכיבוש מידי לוחמי ההתנגדות בלבנון. ישראל, אשר מחזיקה בנשק גרעיני ובחיל האוויר החזק ביותר באזור, חלשה יותר מקורי עכביש".
בספרו "לבנון דם בארזים" טוען פרופ' אייל זיסר, ראש מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, כי נסיגת צה"ל הפכה את חיזבאללה בעיני רבים בעולם הערבי "לחיל חלוץ במאבק הערבי בישראל ולכוח עולה (...) שעתיד למלא תפקיד אזורי בעל משמעות". אולם הערכות לחוד ומציאות לחוד. פרופ' זיסר קובע עוד, כי ככל שחלפו השנים מאז הנסיגה הישראלית מלבנון, התברר שהעתיד המזהיר הצפו לחיזבאללה ולמנהיג הכריזמטי העומד בראשו היה נכון לאותם חודשים מלאי-האופוריה שלאחר הנסיגה.
"חיזבאללה נותר ארגון סקטוריאלי שכוחו מוגבל לאזורים השיעים של לבנון, ואילו למנהיגו נותרה לכל היותר היומרה להפוך למנהיגם של השיעים בלבנון", גורס זיסר. "הנסיגה הישראלית מדרום לבנון גרמה לחיזבאללה לחוש שהוא השיג ניצחון, אך בד בבד הוא נקלע לדילמה בנוגע לזהותו, למטרותיו ולדרכו".
חיזבאללה כארגון פוליטי
מאז שישראל נסוגה מלבנון הפנה חיזבאללה את עיקר מאמציו לביסוס כוחו בקרב הציבור השיעי והפך במהרה לכוח בקרב אותה עדה. מאז, הוא נמצא בדילמה באשר לדרכו הדתית, הפוליטית, האידיאולוגית והמדינית. רבים מאמינים שמאז שנסוג צה"ל מלבנון, נאלץ חיזבאללה לשנות את פניו ולעבור מהפך מארגון רדיקלי לארגון פרגמטי ומארגון מהפכני-טרוריסטי, לתנועה פוליטית. אלא שפרופ' זיסר מצנן את התלהבות המברכים על המהפך, ומזכיר בספרו כי אם הארגון יהפוך לכוח מוביל בלבנון, הוא עלול להביא לשינוי פניה של המדינה מהיסוד. כלומר, תהליך "הלבנוניזציה" שעבר הארגון הוא דווקא ההפך הגמור - השתלטותו של הארגון על לבנון בדרך 'לבנונית', שעלולה להוביל לאיסלמיזציה של לבנון.
המזרחן ד"ר גיא בכור מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, סבור כי חיזבאללה אמנם זכה בנקודות בעקבות הנסיגה, אך לבנון נחלשה: "ישראל היא היחידה שהרוויחה מאד מהנסיגה: הגבול שלנו התייצב ויש הסדרים חזקים ויציבים", הוא אומר לוואלה! חדשות. "לבנון לא התחזקה, להפך. מי שחשב שחיזבאללה יתפרק מנשקו בעקבות הנסיגה - התבדה, הוא ממשיך להיות ארגון חמוש. כל עוד צה"ל היה בלבנון, חיזבאללה התעסק עם צה"ל. כלומר, פניו היו דרומה. מאז שיצאנו מלבנון, חיזבאללה מסתכל צפונה, הוא מעורב באינטריגות בביירות, התיאבון שלו עלה. המדינה לא הרוויחה הרבה: אין שינוי בנושא הפלסטיני, הבעיות העדתיות נשארו, אין שינוי ביחסים בין ישראל ללבנון, אין הסכם שלום בינינו וכנראה לבנון תהיה המדינה האחרונה שאיתה נגיע להסכם שלום".
לדברי ד"ר בכור, התמורות החשובות ביותר בלבנון אירעו בשנת 89', כמעט עשור לפני הנסיגה הישראלית מדרום המדינה, עם חתימת הסכם טאיף שחילק אחרת את מבנה הכוחות הפוליטיים והעדתיים הפועלים בלבנון. אולם למרות המצב העדתי הרגיש השורר במדינה מזה שנים ארוכות, הוא לא רואה אפשרות שחיזבאללה ישבור את הכלים: "חיזבאללה ויתר הפלגים במדינה ממלאים אחר עקרונות ההסכם. כפי הנראה, חיזבאללה לא מתכוון לבצע הפיכה צבאית בעתיד הנראה לעין. הוא אמנם הפסיד בבחירות ונכנס לממשלת האחדות הלאומית אך הוא עדיין נחשב לארגון גדול שפוחדים ממנו משום שהוא עלול לדרדר את המדינה חזרה למלחמת האזרחים".
אסד עושה סדר
ומה עושים המנהיגים הלבנונים בכל אימת שהם חוששים מהתפרצות נוספת של מלחמת אזרחים? פונים לסוריה. "ארה"ב של הנשיא אובמה נחלשה ולפיכך סוריה - המחזיקה בקשרים עם כל הצדדים - הפכה להיות הגורם היחיד שיכול למנוע מלחמת אזרחים", הוא מוסיף. "לכן לבנון חוזרת לאימא-סוריה כדי שתשמור עליהם מעצמם. הניסיון של ממשלת סניורה הוכיח שאם לבנון נשארת ממש לבד, מתפתחת נטייה אובדנית להרס עצמי ולכן הם זקוקים לחסות הסורית. לבנון אחרי שתי מלחמות אזרחים, והם יודעים שזה יכול להיות במרחק נגיעה מהם".
"זה מסביר מדוע מתנגדים כה משמעותיים לסוריה, כמו מנהיג הדרוזים וואליד ג'ונבלאט וראש הממשלה סעד חרירי, הגיעו באחרונה לביקור בדמשק", מזכיר ד"ר בכור שמסביר עוד כי הנסיגה הסורית מלבנון לאחר חיסול אביו של חרירי, ראש הממשלה לשעבר רפיק חרירי, לא היתה מתאפשרת אילולא ישראל נסוגה אף היא: "הדרישה ליציאת הצבא הסורי מלבנון לא היתה מתאפשרת אם צה"ל היה נשאר בדרום לבנון. העובדה שכוח זר אחד עזב, נתן ללבנונים את הלגיטימציה לדרוש מסוריה לעזוב".
שורה תחתונה: קיימת אפשרות לפיתרון עם חיזבאללה?
"אין פיתרון עם חיזבאללה, וגם לא יהיה פתרון. הארגון החזיר לעצמו את כל מלאי הרקטות שהיה ברשותו ואף הגדיל אותו. הוא גם יכול שוב לחטוף חיילים. מה שטוב הוא שמאז מלחמת לבנון יש לנו ניהול של הסכסוך עם חיזבאללה ולא פיתרון. מדוע ניהול? כי מאז המלחמה חיזבאללה העביר את הכוחות שלו צפונית לליטני כך שאין חיכוך ישיר איתו. בנוסף, 15 אלף חיילים התפרשו בדרום לבנון, דבר שייחלנו לו שנים ארוכות. שלישית, כוח יוניפי"ל פרוש על הגבול שלנו. חיזבאללה יכול אמנם לירות אבל הוא לא מעוניין משום שאז עשרות מדינות ששלחו חיילים ליוניפי"ל יטענו שמדובר בארגון טרור. לחיזבאללה נוח עם המצב הנוכחי".
* לפניות לניר יהב, כתבנו לענייני ערבים: nir_yah@walla.com