מאת: רואי וולמן
הפרמייר-ליג יוצאת לדרך. העיתוי לא הכי מוצלח, שכן אנגליה, מולדת הכדורגל, מוצאת עצמה בתחושה קצת לא נוחה. חמש שנים של פריחה תרבותית מאמצע שנות התשעים ועד שנת 99', נדחסו אל פיק סיום אדיר עם זכייתה המפוארת של מנצ'סטר יונייטד בגביע אירופה לאלופות, לאחר אותו ניצחון פלאי על באיירן מינכן. חמש שנים נהדרות שהתאפיינו בזרימת טובי השחקנים ביבשת אל האי הבריטי, הודות לכניסה המטורפת של בעלי ההון לסצינה השלטת של שנות התשעים (ראה ערך מרדוק במנצ'סטר יונייטד), שהחזירו את העניין לליגה, הציבו אותה כבעלת מעמד יאה לצד הליגות הספרדית והאיטלקית ובעיקר צבעו אותה בצבעים הכי שמחים שבנמצא, צבעים שהכדורגל האנגלי כה כמה להם, לאחר שכבר נתלו עליו התוויות העצובות ביותר של אסונות הכדורגל וחוליגניזם טהור.
אבל העונה הקרובה תפתח בטון מפוכח יותר. ששת החודשים האחרונים כמו שפכו מים צוננים על פניהם של אוהדי הכדורגל האנגלים. ההדחה המוקדמת של היונייטד על ידי ריאל מדריד בליגת האלופות (הפסד ביתי שייזכר שם לדורות), הפסדה של ארסנל, בכירת הקבוצות של לונדון, לגלאטסראיי בפנדלים בגמר גביע אופ"א, וחזרתה חפוית הראש של הנבחרת לאחר הכישלון הצורב (אם כי הצפוי מראש) ביורו 2000, כל אלה שברו את הדימוי הזמני שרכש לעצמו הכדורגל האנגלי.
חשוב להבין שתרבות הכדורגל האנגלית, כהסתעפות מובהקת של התרבות האנגלית כולה, מעולם לא מצאה צורך למצוא חן בעיני זרים. היא מעולם לא הרגישה צורך לשווק את עצמה לכל היבשת, והזרקורים שהופנו כלפיה בשנים האחרונות עומדות כניגוד מוחלט לאפרוריות המשגעת שהכדורגל האנגלי ניזון ממנו לאורך כל שנות קיומו הרבות.
ניכר כי הפרופורציות התחדדו אצל האנגלים במהלך הקיץ האחרון. התובנה כי הכדורגל האנגלי הוא לא החשוב ביבשת, העובדה שהתמורות שחלות בכדורגל האירופי בדרך כלל פוסחות על הממלכה של אליזבת, חלחלו עד לקרקעית ההבנה הקולקטיבית. השנה, כך נראה, חוזרים למקורות.
ביטוי מצוין לכך ניתן למצוא בהתנהלות של עונת המלפפונים באנגליה, שהיתה מינורית מאוד, בשונה מתקופות מקבילות בשנים האחרונות, בכל הנוגע לרכישה של שחקנים זרים. הקבוצות האנגליות הבכירות (אלו שאוהבות לחשוב שיש להן מה למכור באירופה) שמרו על תקציב רכישה-מכירה מאוזן מאוד, אם כי לא רווחי.
ויאלי פותח הארנקים
מלבד לצ'לסי, שהיא והמנג'ר שלה לא יכולים להוות דוגמא לשום דבר בעולם, אף מנג'ר לא חרך את פנקס הצ'קים של הבוס שלו. מנצ'סטר יונייטד רכשה את פביאן בארטז ממונקו כאקט הכרחי מבחינתה, ושיחררה שורה ארוכה של שחקנים ביניהם את ג'ורדי קרויף. החשבון הסופי מצביע על מינוס של 2 מיליון ליש"ט בלבד. התעצמות רגועה מאוד עבור האלופה.
ארסנל מכרה בין היתר את התותחים הכבדים שלה, מארק אוברמרס ועימנואל פטי, לברצלונה והביאה את רוברט פירס הצרפתי ולורן מאייר. חשבון הבנק של נשיא ארסנל מראה רווח(!) של 20 מיליון ליש"ט.
ליברפול, האומללה התמידית, אומנם הוציאה 9 מיליון פאונד אך עיקר הסכום הועבר לאברטון עבור ניק בארנבי האנגלי. יש לציין גם, כי זהו ערך מוסף עבורה להעביר לשורותיה את הסמל של היריבה העירונית. מנגד קיבלה הקבוצה 3 מיליון פאונד מקובנטרי עבור דיוויד תומפסון. מדיניות שקולה מאוד.
וצ'לסי, הו צ'לסי. כריטואל קבוע מצליח ג'יאנלוקה לשכנע את קן בייטס להפוך את סטמפורד ברידג' לקרקס אנושי עבור פרנסי לונדון. גם השנה לא בחל ויאלי באמצעים והוציא 24 מיליון ליש"ט מכיסו של בייטס מבלי לדאוג להחזרים לכיס השני. דשאן, סאטן ופטרסקו בחוץ ואילו ג'ימי פלויד האסלביינק, מריו סטאניץ' ופנוצי האטלקי בפנים.
יש חדש תחת השמש. הליגה צפויה להיות יותר על טהרת הכדורגל האנגלי. ואם למדנו דבר אחד מיורו 2000 - הרי שהתעסקות עצמית היא הדבר הכי נכון עבור האנגלים, ולכן גם עבורנו.