פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החיים בתוך רצועת הביטחון

      שני מפקדי יק"ל לשעבר חוזרים לימים בהם צה"ל חי את המציאות המתוחה של בינת ג'בל ובופור. "הכוונה היתה למצוא גזרה שנותנת מענה לאיומים על יישובי גבול הצפון בעומק השטח הלבנוני"

      אם יש דבר אחד שכל מי ששירת ברצועת הביטחון בדרום לבנון זוכר, הוא את הנופים המדהימים של ארץ הארזים. ההרים, הטבע, האוויר. מאז 1985, אז נסוג צה"ל מהשטח שתפס במלחמת שלום הגליל אל הגבולות הדרומיים, שהה צה"ל עד לנסיגה בשנת 2000 בשטח הלבנוני שהוגדר כרצועת הביטחון. המטרה היתה אחת - ליצור שטח ביטחוני שיפריד בין דרום לבנון, שהיה רווי בארגוני טרור פלסטינים בתחילה, ולאחר מכן בלוחמי חיזבאללה, לבין יישובי גבול צפון.

      15 שנה שהה צה"ל בשטח הזה, שהפך במהרה לשטח הלחימה העיקרי. "אני לא מתגעגע לשום דבר שהוא חצי מטר מעבר לגבול הצפון", אומר בנחרצות תא"ל במיל' גיורא ענבר, מי שפיקד על עוצבת לבנון במהלך שנות ה-90, "למרות שעברתי שם את רוב שנותיי בצבא, והשארתי שם לא רק זכרונות אלא גם קורבנות, אין לי שום רצון לחזור לשם ולשבת בשטח שהוא לא שלי".

      "הכוונה היתה למצוא גזרה שנותנת מענה לאיומים על יישובי גבול הצפון בעומק השטח", מסביר תא"ל במיל' אלי אמיתי, שמכהן כיום כמנכ"ל רשות הטבע והגנים הלאומיים, ומי שפיקד גם כן על עוצבת לבנון, המוכרת יותר בשם יחידת הקישור ללבנון (יק"ל). "ברגע שהמדינה בחרה לשבת בשטח לבנון, לקחנו גם את האחריות על האוכלוסיה שהיתה בתוך שטח זה. מדובר בשטח עם אוכלוסיה מורכבת: סונים, שיעים, דרוזים, נוצרים. היינו חייבים ליצור מערכת יחסים טובה איתם, על מנת שהם לא יתנכלו לכוחות במקום".

      שמפקדת עוצבת לבנון התיישבה במארג' עיון, ואילו צה"ל אייש את מרבית המוצבים בדרום לבנון, שהפכו עם הזמן למטרות עבור לוחמי חיזבאללה ששהו בשטח. מוצבים כמו ריחן, איישיה, בינת ג'בל, כרכום ובופור הפכו במהרה לסמלי הלחימה, ממנו יצאו ערב ערב כוחות צה"ל למארבים, כאשר את המוצבים בגבולות רצועת הביטחון איישו לוחמי צד"ל.

      בין המוצבים המוכרים יותר בדרום לבנון היה מוצב הבופור, ששימש, בדומה למוצבים מרכזיים אחרים, כבסיס ליציאת הכוחות למארבים. בופר ממוקם בראש רכס הרים בגובה של 700 מטר ועל כן חשיבותו האסטרטגית. המוצב הצפוני ביותר ברצועת הביטחון, וגם כן אחד המאויימים היה מוצב ריחן, שמוקם בסמוך למוצבי צד"ל, שהיוו כאמור את גבולה של רצועת הביטחון.

      במארג' עיון, כשישה ק"מ צפונית ממטולה, ישבה מפקדת עוצבת לבנון (מפקדת היק"ל), שהיתה האחראית המבצעית על כלל רצועת הביטחון וכן בסיוע לכוחות צד"ל ובאוכלוסיה המקומית. בבינת ג'בל, הזכורה לרעה ממלחמת לבנון השנייה, היתה ממוקמת מפקדת החטיבה המערבית של רצועת הביטחון, ואילו מפקדת החטיבה המזרחית ישבה גם כן במארג' עיון, והיתה אחראית על הגזרה שבין רכס עלי טהר ועד למורדות החרמון.

      היתרון של חיזבאללה

      "מוצבי צד"ל הגדירו בעצם את הגבול", מספר תא"ל אמיתי, "והם הפכו להיות רצועת המגן, סוג של שכפ"ץ. הבעיה היתה שבין מוצב למוצב היה תא שטח גדול, סבוך, שאנשי חיזבאללה ידעו היטב איך להילחם בו. כדי לדעת להשתלב בלחימה מסוג זה היה צריך להיות בך משהו מושכל, אבל גם יצר חייתי, וכזה היה חיזבאללה. לוחם טוב בדרום לבנון הוא לא רק אחד כזה שחושב ובעל אמצעי לחימה מתקדמים. הילדים שלנו הגיעו לצבא אחרי שנים שישבו מאחורי מחשבים, בניגוד ללוחמי חיזבאללה, שגדלו בשטחים האלה. היינו צריכים להפוך את החיילים המתורבתים שלנו לחיות שטח, וזה היה היתרון הגדול של חיזבאללה".

      מדי לילה היו יוצאים עשרות חיילי צה"ל וצד"ל למארבים ארוכים של לעיתים 72 ואף יותר שעות בשטח, אולם עיקר החשש היה מפגיעה של אנשי חיזבאללה בכוחות לאו דווקא במארבים, אלא דווקא כשהיו בתנועה. "הבעיה בלבנון", מסביר אמיתי, "היתה המאבק על הצירים. בכל פעם שביצענו שינוי, חיזבאללה למד אותנו וככה זה נמשך. המאבק בלבנון היה מי יפתיע יותר את האויב".

      אמיתי, בניגוד לחברו ענבר, דווקא מתגעגע לדרום לבנון, אבל שניהם מודים שהיום אין לצה"ל מה לעשות שם. "כשישבנו שם, אי אפשר היה בכלל להזמין צימר בצפון", מספר ענבר, "הנסיגה שיפרה את מצבנו והגבול שקט בדרך כלל. אפילו קריית שמונה בכדורגל עלתה ליגה ושמחה בכל סוף שבוע עם אלפים באצטדיון שלה. לפני כן? מי בכלל חשב לקבץ עשרה אנשים במקום אחד בקריית שמונה".