לא מחול: ארבע הערות לסדר היום

1. מעצרו של אמיר מח'ול בחשד לריגול מרתק מכמה בחינות. מח'ול הוא מנכ"ל איתיג'ה, איחוד העמותות של ערביי ישראל. איתיג'ה פעלה בשתי ועידות דרבן להביא לקריאה "להחרים את ישראל, להטיל עליה סנקציות ולכנותה מדינה קולוניאליסטית גזענית תחת המוטו: ציונות היא גזענות - ישראל היא אפרטהייד". כעת מתברר שהלכו צעד אחד יותר.

בחסות הדמוקרטיה אירגן מח'ול, למשל, כנס תמיכה בחיפה בארגון החזית העממית לשחרור פלסטין מייסודו של הארכי?טרוריסט ג'ורג' חבש. חבש אחראי, בין השאר, לטבח בנמל התעופה בן?גוריון ב?1972, שם נרצחו 24 ישראלים ונפצעו 71. מח'ול התקומם נגד ביטול הכנס בידי המשטרה וטען שזה "טרור פוליטי" ופגיעה ב"חופש הביטוי". ואללה.

עיון קל ברשימת 64 העמותות של איתיג'ה מגלה שש עמותות מרכזיות, ובראשן עדאלה, שבחסות מאבק לזכויות אדם פועל לפרק את ישראל מאדמותיה ומיהדותה, והכל כמובן באמצעים משפטיים חוקיים.

כעת, נחשו מיהי אחת המממנות החשובות של אותן שש עמותות החברות באיתיג'ה? הקרן החדשה לישראל. אגב, הקרן אינה תומכת ישירות באיתיג'ה אלא, כאמור, בכמה ארגונים מרכזיים החברים באיחוד, אבל בעבר שיתפה הקרן החדשה פעולה עם איתיג'ה בהקמת מרכז מוסאוואה.

ככל שנחשפים פניה האמיתיים של הקרן, כך מתגלה הפיקציה של הארגונים "לזכויות אדם". אלה, כמו הקרן החדשה, מסתתרים מאחורי חזות א?פוליטית, בעוד מתחת ניזונה פעילותם מפוליטיזציה מוגברת, שעיקרה חיסולה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

התורמים היהודים של הקרן החדשה צריכים להחליט באיזה צד הם תומכים, וגם לדעת כי פעילותם לטובת ערביי ישראל הביאה בעיקר להקצנתם עד לפגיעה בעצם קיומה של ישראל.

2. "לא נעים". לא נעים לישראל לצאת נגד ההסתה הקבועה של הרשות הפלסטינית, שיותר משהיא דואגת לעמה היא מנסה להרוס לנו בכל מקום בעולם, וגם השבוע בניסיון של סלאם פיאד ה"מתון" לפעול נגד צירופנו לארגון ה?OECD.

לא נעים לנו, ממש כמו שלא נעים לצאת נגד האנטישמיות במצרים ושר החוץ שלה, המגדיר אותנו מדינת אויב. לא נעים, כי אנחנו ביחסי שלום או מנסים להתקרב ל"שיחות קירבה". אולי נפסיק עם התכונה היהודית הזאת וננהג עם שכנינו בקשיחות הראויה? למשל, לאמץ את הדו"ח החדש של ארגון "מבט לתקשורת הפלסטינית" על ההסתה הקבועה שמנצחים עליה שני ה"מתונים" אבו מאזן ופיאד.

הדו"ח מציג 100 מקרים של הנצחת מחבלים במוסדות הרשות ובאירועים שהיא מארגנת - רבע מהם בארבעת החודשים האחרונים. איך "שיחות קירבה" עם מי שאמור להתקרב אליך מעלות על נס את אלה שרצחו את משפחתך ומבקשים לרצוח גם אותך, ועוד גאים בזה? הנה התנאי הראשון שארה"ב צריכה להעמיד להם, לפחות כמו הלחץ עלינו.

3. על פני ארבעה עמודים ארוכים התחבט והתפתל יאיר לפיד מה לעשות עם המציאות האחרת שנגלתה לו, בשעה שנסע בסך הכל 20 דקות מביתו בתל אביב מזרחה אל גבעות השומרון הצופות אל גוש דן ושמתנחליהן משמשים שומרי הגבולות והביטחון של לפיד עצמו. ספק אם לפיד יודה במהפך תודעתי שאירע אצלו, משום שהודאה בדבר תשרוף אותו סופית בקרב החוגים החברתיים והפוליטיים שלו, שניזונו במשך עשרות שנים משנאה למתנחלים. אגב, בשנאה הזאת לפיד מודה: "השמאל, לפני כל ערכיו הנאורים באמת, לא סובל מתנחלים".

מבעד לאמפתיה המאולצת ניבט לפיד הישן, זה ששמח לאידם של אנשי גוש קטיף, שטען בזמנו שגם אם ההתנתקות נכשלה, הרי שעיקרה לא נכשל, כלומר הצורך ללמד את המתנחלים לקח. ה"אנחנו" הממלכתי שלפיד נוקט אינו אלא "אנחנו" צר המייצג שכבה מסוימת של אנשי שמאל?הון?שלטון, שקיומם הערכי של המתנחלים הוצג כאנטיתזה לעילת הקיום שלהם. אכן, קיומה של ישראל תלוי במידה רבה ברוח הציונית העזה שעדיין נשמרת בהרי השומרון, ומשבים קלילים ממנה מגיעים לפעמים גם לישראל של יאיר לפיד.

4. "שימחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו, ס"ו י'), מכאן אמרו חכמינו: "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה". אנחנו זכינו.