יצאנו מהבוץ הלבנוני?

שוב הזנב מכשכש בכלב

לא מדיניות וגם לא אסטרטגיה הביאו לנסיגה מלבנון, אלא שכול, כאב ואובדן. דן מגן תוהה עד מתי נקבל את עמדת כוחות הביטחון בלי למצמץ

דן מגן

בשישה ביוני שנת 1982 פלשו כוחות צה"ל ללבנון במסגרת מבצע "שלום הגליל", שמטרתו המוצהרת היתה לשים קץ לירי הקטיושות ליישובי הצפון, ולמנוע פעולות חבלניות מהם סבלו יישובי קו העימות. מטרתו הנסתרת, כך נודע לימים, היתה לפתור "על הדרך" את הבעיה הפלסטינית תוך המלכת ידידינו הפלנגות הנוצריות על מדינת הארזים. משך 18 שנים ארוכות ועקובות מדם שהו כוחות צה"ל בקרביה של השכנה הצפונית: בעומקה, במשך שלוש השנים הראשונות ללחימה, ובמה שכונה רצועת הביטחון במשך 15 השנים שלאחר מכן.

זכור לי היטב הערב בקיץ 82' בו יצאתי לקבל את פניו של אבי, כשירד מהג'יפ הצבאי הפתוח והתקרב לפתח ביתנו כשבידו זביל תחמושת גדוש דובדבנים בוהקים. הוא ובני דורו, שועלי קרבות שצעדו כבר ביבשת אפריקה במהלך מלחמת יום הכיפורים ושכבשו את ירושלים בששת הימים, שבו מן הקרבות ולא הבינו מדוע נשלחו להילחם ולאיזו מטרה. באותה תקופה הם ודאי לא האמינו כי ילדיהם ישאו את לפיד המלחמה שנמשכה עד בלי קץ.

רק בשנת 2000, לאחר שהלחץ הציבורי הכביד על המדינאים, הורה ראש הממשלה דאז ושר הביטחון דהיום - אהוד ברק, על הסגת החיילים מרצועת הביטחון. החיילים נעלו את השער מאחוריהם ללא כוונה לשוב למחוזות הסלוקי והזהארני, למוצבים ריחן, הבופור, מרג'-עיון וכסייפה. רבים מאתנו שוכחים, או ליתר דיוק מדחיקים, את השנים "בבוץ הלבנוני". ועתה, משחלף עשור מאז הנסיגה, הסיבה לנוכחות בקרקע ההררית, בדרומה של לבנון, נראית תמוהה מתמיד.

עוד בוואלה!

לעצב את הבית - מהסלון: האפליקציה שחייבים להכיר

לכתבה המלאה

השמיים לא נפלו

הן המצדדים בנסיגה, והן המתנגדים לה, או לאופן בה התנהלה, מסכימים כי במהלך העשור האחרון שב הביטחון לגליל. כך שמטרת המבצע הצבאי הנרחב, זו המוצהרת, התקיימה בסופו של דבר רק לאחר ששבנו לקנות דובדבנים בשווקים. הנסיגה מלבנון נתפסה באותם ימים כמהלך גדול מהחיים עצמם - משק כנפי ההיסטוריה, ממש כך, הורגש בכל מקום וכוסות יין הושקו לרגל האירוע הכביר.

ואולם, לדור ששירת בצה"ל במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת זכורים היטב מאורעות אותן שנים - את הקזת הדם המתמדת, את המילים שנכנסו, וכבר הספיקו לצאת מהז'רגון. ביצוע, קו אדום, שמות המוצבים, יק"ל וצד"ל היו שגורים בשפה הישראלית דאז. והפלא ופלא, חרף אזהרות האימה של נציגיהם המעוטרים והמצולקים של צה"ל ומערכת הביטחון, הטנק האחרון עזב את המדינה המשוסעת, והשמיים לא נפלו.

עם השלמת הנסיגה התהפך שעון החול שספר עד אז את מניין הגופות ונשכב על צדו - לא לכאן ולא לשם. כמעט בכל שבוע בתקופת השהות בלבנון הציבור הישראלי סבל, בשקט יחסי, את מספר ההרוגים שנפלו במאבק מול חיזבאללה. אלא ששורה של אסונות - בראשם אסון המסוקים מעל שאר יישוב, אסון השייטת באנצאריה וההתנקשות בחייו של מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין, הביאו ליצירת מסה קריטית להתנעת מהלך הנסיגה. לא מדיניות, לא אסטרטגיה, וגם לא הבטחת בחירות הם שהביאו לנסיגה, אלא שכול, כאב ואובדן.

הלקח לא נלמד

במדינה מתוקנת צריכה היתה לקום ועדת חקירה שתבחן מה היו הגורמים לשהות הארוכה ברצועת הביטחון. תהא הסיבה להישארות בלבנון אשר תהא, בפרספקטיבה מהזמן שחלף מאז הנסיגה אפשר להסיק, כי מדובר בשיקול דעת מוטעה שנשא בצדו מחיר דמים יקר. והלקח לא נלמד.

מדינת ישראל עדיין נשלטת על ידי גחמותיהם של גנרלים נמרצים המביטים למציאות דרך כוונת הרובה, ודרכה בלבד. גם כיום מתי מעט בציבוריות הישראלית מעזים לפקפק בהערכות המלומדות של צה"ל ושל גופי המודיעין. כל מילה שיוצאת מפי ראש אמ"ן, ראש השב"כ ובוודאי של ראש המוסד הידוע בשתיקותיו מלאות החשיבות, מיישרים את הפוליטיקאים לימין. הם עוטים על פניהם מבע מחושב ורציני ומאמצים ללא שיקול דעת נוסף את עמדת מערכת הביטחון. ומרבית הציבור עומד דום, נושא עיניו לדגל ומרשה פעם נוספת לזנב לכשכש בכלב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully