חבל שנפסיד את הקונצנזוס האחרון

על רקע הוויכוח בעניין הפרטת קרקעות המדינה ותיקון חוק מינהל מקרקעי ישראל, מתנהל מבצע שקט, הרחק מעיני היושבים בירושלים, בו כובשים אמירי המפרץ - באמצעות אנשי קש - אדמות מדינה.

ברקע כל אלו מתקוממים הארגונים החברתיים והסביבתיים ומנהלים מאבק בחוק ואחרים חוששים מכך שבעלי הון ישראליים יצברו 'בנק אדמה'. הבעיה שזה קורה היום אלא שבפועל, בנק הקרקעות הולך וצובר תאוצה תחת ידיהם של בעלי הון מהאמירויות. הם החליטו לעשות את מה שאבותינו המייסדים עשו: גאולת אדמות המדינה מהיהודים והעברתם לידיים ערביות.

הדיווחים באמצעי התקשורת והכתבה רחבת ההיקף ששודרה ביומן השבוע בערוץ 1 והונחתה על ידי איילה חסון, הביאה את הבעיה הצפונית לפתחם של בתים רבים במדינת ישראל. זה קורה במושבה יבנאל, ראש פינה, כפר תבור ומקומות נוספים בגליל. הפונים הם בדרך כלל תושבי רמלה, בקה-אל-גרביה ויישובים ערבים אחרים שאותם כאמור, ממנים בעלי הון ערבים.

שיעור ניכר מקרקעות ישראל הן כעת – בטרם ההפרטה – בבעלות מינהל מקרקעי ישראל או הקרן הקיימת. כעשרה אחוזים הינם בבעלות פרטית ונרכשו בשלהי המאה ה-19, תחילת הציונות בידי אנשי הברון רוטשילד. הרכישה המתבצעת כיום היא של האדמות הפרטיות. ההפרטה – סכנתה בכך שברגע שהאדמות יופרטו, יוכלו גורמים שאינם ציונים לרוכשם כמעט ללא הגבלה.

זו לא שאלה גזענית וזו גם לא שאלה של אפליה, המדינה שלנו קיימת ותוכל להמשיך להתקיים אם נשמור על האדמה בידיים הנכונות. כל זאת, למרות שאין ספק שבהגבלות במכירת קרקעות אנו מהלכים על חבל דק, חבל שבוודאי יכבול בעתיד הקרוב גם את בית המשפט העליון בסוגיות של אפליה וגזענות.

חייבים לזכור כי העיוורון הוא נחלת השנים האחרונות. פעולות מנע ננקטו לפני כשלושה עשורים – בעצם הקמת המצפים בגליל בתקופתו של אריאל שרון כשר החקלאות. אלא שתרופה זו נמוגה כי חלק מהישובים הופכים למובלעות באיי הבנייה הנמוכה באזורים שאותם נועדו לקטוע.

זו הסיבה שכבר עתה צריך לנהל חשיבה מחודשת לפיה יתכן שיש מקום להפריד את ניהול קרקעות קק''ל משאר הקרקעות ולנסות ולהותירן – גם בתוקף ניסיונות של המתנגדים לכך להחיל את כללי השוויון – רק בידי יהודים.

ההתרחשויות והעובדות בשטח נמצאות בחדשות כבר שנים אחדות וההשתלטות על האדמות אינה עובדה חדשה, רק שהדברים מתרחשים הרחק מהעיר ללא הפסקה ומבירת מקבלי ההחלטות. יכול שאם הדברים היו קורים בין בנייני האומה לכנסת ישראל או בין דיזנגוף לפינת ארלוזורוב בתל אביב – הם היו נזעקים מהר יותר.

יש גם משהו ציני במתרחש כיום בנושא, כי בעצם מה שעושים אבירי המפרץ הוא בדיוק מה שעשו הברון רוטשילד ואנשיו למתיישבים במקום – בשלהי המאה ה-19 בואך ראשית המאה הקודמת. יש גם שיאמרו כי ביהודה ושומרון נוהגים בעלי ממון יהודים – בדיוק אותו הדבר.

המכירה לכל המרבה במחיר לא תוכל לעולם להציב את האופציה לרכישה ממוכר חופשי במחיר שאינו מחיר שווה ערך לקרקע ובעלי ההון – אינם מוגבלים במחירי שוק סבירים ואחרים והם תמיד יציעו יותר כדי לגאול את אדמותיהם מפעם.

ובנתיים אל לנו לעצום עיניים ולהתעלם מהעובדה שמדובר בבעיה לאומית שיש לטפל בה ברמה הממשלתית ולא להשליך את הפתרון לפתחה של הקרן הקיימת לישראל ומינהל מקרקעי ישראל. יש גם מי שרואים בכך את הטרגדיה האמיתית של הציונות והם אינם דווקא חלק מהאג'נדה המתנחלת ותואמיה.

גם אם מה שרואים משם, מהצפון - לא רואים מירושלים, אין זה אומר שזה לא הזמן לקבוע את הגבולות ואת ההגבלות בכל הנוגע לאפשרות למכור קרקע לידיים שבעתיד תהפוכנה את המפה ובעצם תקבע כי 'אנחנו לא על המפה הזו'. בסופו של דבר זו הסכנה היותר משמעותית לקיומה של המדינה היהודית בארץ הזו.

לכן מה שחשוב כבר עתה הוא לקבוע מהם את גבולות המדינה היהודית, גם במחיר של שתי מדינות לשני עמים. צריכים להיות חכמים וצודקים כי מהמקום שאנו נימצא בעוד שנים אחדות בשל העובדות בשטח – לא תהיה דרך חזרה.

מכל מקום, אין ספק כי המרחש מעצים את קיומה של הבעיה הדמוגרפית. עצימת העיניים של מקבלי ההחלטות וקברניטי המשק והכלכלה הנדל''נית לא תוכל להימשך לעד. מישהו חייב לעשות פסק זמן ובמקום לדון ברפורמות הנדונות כיום בכנסת - לקיים דיון נוקב על עתידנו; קודם כל בגבולות הקו הירוק והסיכוי שלנו לשמר את הקיים כי חבל שנפסיד את מה שיש עליו בכל זאת עוד קצת קונצנזוס.