העמימות המאפיינת את תחושת החברה הישראלית כלפי יום ירושלים בולטת עוד יותר כשנזכרים איך רק לפני עשרה ימים חגגה כל המדינה, מחרדים עד חילונים למהדרין, את ל"ג בעומר. חג לא חג, זכר למרד שנוי במחלוקת בן 2,000 שנה. רוב מדליקי המדורות אינם יודעים, ואינם חושבים שהם צריכים לדעת, מה הקשר בין המרידה למדורה ובין שתיהן לתאריך פטירתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי.
אבל במקום לשאול שאלות, הם אספו גם השנה קרשים וחומרי בעירה אחרים. ובמקום לדחות את מועד הקומזיץ לערב פחות קריר וגשום, הם הבעירו איש איש את האש שלו והתקבצו - חרדים סביב מדורותיהם וחילונים סביב מדורותיהם - ובין אלה לאלה כל הגוונים הישראליים של להבות ושל לבבות.
מחלונו של מטוס שחלף בשמי ישראל בל"ג בעומר נצפתה המדינה, שלשונות זוהר היתמרו השמיימה מכל אורכה ורוחבה, כמראה הזוי למדי. זר לא הבין זאת, אבל גם מ?כ??ר לא בדיוק הבין. כמו דמותו הפלאית של רבי שמעון בר יוחאי, משתמרת גם משמעותו של ל"ג בעומר, לאורך הדורות, בגדר סוד שיהודים שותפים בו בלי להתיימר לחושפו. יעידו על כך מאות אלפי ישראלים מכל שדרות הציבור, העולים מדי שנה לקבר בר יוחאי והופכים את אירוע ל"ג בעומר בהר מירון לכינוס התרבותי רב המשתתפים ביותר המתקיים במדינת ישראל.
מנהגי ל"ג בעומר הם עתיקים מאוד אבל עם ישראל חידש אותם רק לאחר שובו, בעשרות השנים האחרונות, אל ארצו ואל עצמאותו הלאומית, ודומה שהם צוברים עוד אוהדים, ועוד תנופה, משנה לשנה. והנה עשרה ימים אחרי הלהט הסודי הזה - ולא משנה איך בדיוק מציינים אותו ומה בדיוק אוכלים במדורה, העיקר שמציינים והעיקר שאוכלים - נכנס יום כ"ח באייר אל הזירה הישראלית. הוא עומד בפתחה תקוע ואאוטסיידרי כמו משה פייגלין בוועידה של הליכוד.
ירושלים כסינדרום בינלאומי
רוב הישראלים אינם יודעים מה לעשות עם יום ירושלים, ולא רק משום שהם גם אינם יודעים מה לעשות עם ירושלים עצמה. ירושלים היא סינדרום בינלאומי ואין לה מרפא כרגע - אבל גם ה"יום" שלה יושב בדד ובליבו חומה.
אין ספק שה"ריקודגלים" המסורתי של הנוער הציוני?דתי ביום זה הוא מפגן מרהיב ומרגש, אבל למה לא להעבירו 23 יממות אחורה ולהוסיף ליום העצמאות תוכן שיתרום להצלתו מלהיות יום העצמו?ת והמנגל? אם אפילו פייגלין כבר הבין את הרמז ונמצא כנראה בדרכו אל מחוץ למפלגה שאינה רוצה בו, האם אי אפשר לשקם במקצת גם את תדמיתה הציבורית של ירושלים על ידי שחרור יום שחרור העיר מן הציפיות הנתלות בו לשווא?
מעבר לתפילת "הלל", המתבקשת כמובן הן בה' באייר והן בכ"ח בו, מצד הפרספקטיבה ההיסטורית כבר ראוי ונכון, 43 שנים אחרי שחרור ירושלים, לאחד את החגיגות לציון השחרור הזה עם החגיגות לציון שחרורם של יתר שטחי ארץ ישראל, שזכינו לו רק 19 שנים קודם לכן.
בעיני הדור המבוגר, 19 השנים הללו היו המון זמן, אבל מנקודת המבט של רוב אזרחי ישראל היום, שנולדו בכלל אחרי 1967, מלחמת ששת הימים איננה בעצם אלא מערכה נוספת של מלחמת העצמאות. לכן אפשר כבר לציין את שני הניצחונות המופלאים, בשתי המערכות הללו, בחג אחד משותף.
אפשר אף להודות כי מלחמת העצמאות לא תמה עד עצם היום הזה, וכי מלחמת יום הכיפורים ומלחמות לבנון ועזה אינן אלא מערכות נוספות שלה. זה 62 שנים - ובפרספקטיבה היסטורית, אף זו אינה תקופה כה ארוכה - נלחמים בני עמנו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, וכל מערכה שישראל שורדת אותה, ולפעמים אף נוחלת בה ניצחון מזהיר, היא שלב נוסף - ונס נוסף - בתהליך הזה.
הציונות הדתית נוהגת להתלונן שיום ירושלים ננטש על ידי כלל ישראל ונותר נחלתה הבלעדית. ואולם העם, כפי שהוא מוכיח היטב בל"ג בעומר, יודע לחגוג את יהדותו ואת לאומיותו גם - ואולי דווקא - בדרכו שלו. ירושלים היא של כולם, וגם סודה עוד יתגלה.