עצם השם "שיחות קירבה" הוא דבר והיפוכו. בשיחות שהחלו השבוע בין ישראל לפלסטינים אין כל קירבה, ובוודאי לא קירוב לבבות. מה שמאפיין את השיחות הללו הוא דווקא הריחוק, שכן הפלסטינים אינם מוכנים לשבת אפילו ליד שולחן אחד עם נציגי ישראל ולדון עימם פנים אל פנים על שלום.
לו רצה אבו מאזן להוכיח שבאמת אין פרטנר לשלום, לא יכול היה לבחור בדרך משכנעת מהחרמת המגעים הישירים. גם המשך ביטויי ההסתה - לא רק בכלי התקשורת הפלסטיניים, אלא גם בהתבטאויות ובדרישות הקיצוניות של חלק ממנהיגיהם - הוא סימן לכך שהכמיהה לשלום אמת איננה בדיוק נר לרגליהם.
למרות זאת, ישראל קיבלה החלטה נכונה, לנוכח הנסיבות הבינלאומיות, כשהסכימה להשתתף בשיחות אלה ובהדגישה כי הן חייבות להוביל לשיחות ישירות. עם זאת, יש להניח כי לא בממשלה ולא בציבור יש תקוות רבות מדי לגבי תוצאותיהן. מבחינת הפלסטינים, המתכונת של שיחות באמצעות מגשר אמריקאי נוחה מאחר שיש בה פוטנציאל, כך הם מקווים, לעימותים בין ישראל לארה"ב. הפלסטינים גם בונים על כך שאם השיחות ייכשלו, יעלו האמריקנים תוכנית שלום משלהם ויכפו אותה על הצדדים.
ומאחר שבעניינים רבים העמדות של הממשל האמריקאי קרובות יותר לעמדות הפלסטיניות מאשר לאלה של ישראל - לרבות ירושלים, הבנייה ב"שטחים" ואולי גם לוח הזמנים והתכנים של המדינה הפלסטינית החזויה - זו אפשרות שבהחלט תהיה נוחה לפלסטינים. יהיו כמובן גם חילוקי דעות מסוימים בין האמריקנים לפלסטינים, אך לא רק שאלה יהיו כנראה חדים פחות, אלא שהניסיון מאז "אוסלו" מוכיח כי הפלסטינים ממילא "גמישים" לגבי עמידה בהתחייבויות ובהסכמות שהם לוקחים על עצמם. וזאת בעוד כל ויתור שיידרש מישראל יהיה סופי ובלתי ניתן לתיקון.
לפלסטינים וישראל יותר מחזית אחת
לפלסטינים ולישראל יש יותר מחזית אחת: הרשות חייבת להתמודד נוסף על ישראל גם עם חמאס וגורמים קיצוניים בעולם הערבי והאיסלמי, וייתכן כי הצורך בהתמודדות הזו יגרור אותה דווקא לכיוונים קיצוניים יותר. ואילו באשר לישראל, החזית העיקרית היא אמריקה. מאחר שבן השיח הישיר שלנו הוא וושינגטון, ישראל לא יכולה להתעלם גם מהיבטים אחרים, חשובים יותר, ביחסיה עם וושינגטון, לעיתים גם על חשבון נושאים הנוגעים לתהליך עם הפלסטינים.
הפלסטינים טוענים שיש להם "התחייבויות" אמריקאיות בכל הסוגיות הנ"ל, אף שהדיפלומטים האמריקאים אומרים שאין יותר מהצהרות כלליות. זה לא ימנע כמובן מהפלסטינים לטעון אחרת, כפי שעשו, למשל, הסורים בוועידת מדריד. הממשל האמריקאי, מכל מקום, ירצה להפגין התקדמות חרף מיעוט הסיכויים כי בפרקי הזמן הנקובים - ארבעה חודשים ל"שיחות הקירבה" ושנתיים למו"מ האמיתי אחר כך - אכן תושג פריצת דרך אמיתית.
בוודאי בהתחשב במרחק הרב שבין עמדות הצדדים ברוב הנושאים, קל וחומר לאור זאת שהפלסטינים כנראה סבורים, אולי על סמך פרשנות בלתי נכונה למה ששמעו מהאמריקאים, כי הם מצידם לא יידרשו לוויתורים ולפשרות. בשלב זה קשה לראות בשיחות הקירבה המרוחקות האלה פתח לשלום אמיתי. אם ייכשלו, לישראל לא צריך להיות קשה להוכיח לעולם מי אשם בכך.