נושאים חמים

ירושלים - עוד קורבן של התקשורת

לפי התקשורת הישראלית, עיר הבירה היא מקום עני וקשה, שאיש אינו רוצה לגור בו. חברת מועצת העיר רחל עזריה מזכירה לציבור שמאמין בזה, שהמתרחש בירושלים תמיד סימל את תשדיר ה"בקרוב" של כל מדינת ישראל

הנה זה מתחיל. סיקור ירושלים סביב יום ירושלים בתקשורת הישראלית. כמו תמיד, הוא כולל בעיקר אמירות על כך שזו עיר עניה, שסועה, מחולקת. ירושלים, על פי התקשורת הישראלית, היא עיר מתחרדת, אבודה, שכולם עוזבים אותה.

מהר מאוד מתקבלת התחושה שזו עיר שאיש לא רוצה לגור בה. אם מסתמכים על הסיקור, ניתן לחשוב שמדובר בעיר רפאים. אך מסתבר שאין שום קשר בין הסיקור לבין המציאות. ראשית, בירושלים חיים כ-750,000 תושבים. זו העיר הגדולה ביותר בארץ, אז כנראה שיש לא מעט אנשים שרוצים לגור בה.

והנתונים, כמו תמיד, לא מדויקים. בעיקר אלו המתייחסים להתחרדות העיר. לאחרונה פורסם יחס תלמידי כיתות א' החילוני זעום בהשוואה לאלו החרדים. למה? כי בשנתונים הנמוכים תמיד יהיה משקל גדול לילדים החרדים. אך אם נבדוק את השנתונים הגבוהים יותר, התמונה שתתקבל שונה לחלוטין. אבל עזבו אתכם, את מי זה מעניין. יש איזו מן מוסכמה בחלק מקבוצות האוכלוסיה בישראל שירושלים כבר התחרדה, היא כבר אבודה, לא רלוונטית.

אל תספידו אותנו

ואני שומעת את הדיבורים האלו ושתי מחשבות חולפות בראשי. הראשונה היא שמי שמתבטא כך לא מבין כי כל מה שקורה בירושלים יקרה תוך עשור או שניים בכל הארץ - אם משווים את הנתון של תלמידי כיתות א' בירושלים, לעומת הנתון בכל הארץ, מבינים שההפרש הוא לא גדול כלל. כלומר בקצב הנוכחי תוך כמה שנים ניתן יהיה לאמר על כל מדינת ישראל שהסיפור אבוד, שזו מדינה מתחרדת ושהכל נגמר. במילים אחרות, ירושלים היא הפרומו של העתיד להתרחש בשאר חלקי המדינה.

המחשבה השנייה החולפת בראשי היא באיזו זכות אתם, התקשורת, או שמי שזה לא יהיה, מספידים את עיר הבירה שלנו? אין לנו עיר בירה אחרת, ואין לנו ירושלים אחרת. במקום להיאבק על כך שירושלים תהיה רלוונטית לכלל החברה הישראלית ולכלל יהדות העולם, אנחנו כאילו מתעלמים מהעובדה שזאת ירושלים, העיר שאבותינו ואבות אבותינו התפללו אליה וחיכו להגיע אליה, ואנחנו בקלות כזאת מתנערים ממנה.

המסקנה היא שאנחנו, כלל הציבור הישראלי, חייבים להבין כי אם לא נדרוש מחדש את החלק שלנו בירושלים, לא נדע איך לעשות זאת בעוד מספר שנים כשנתייצב מול אותו אתגר בנוגע למדינת ישראל כולה. לעומת זאת אם ניישיר מבט אל מול האתגרים שמציבה בפנינו העיר ירושלים, ונדע להתמודד איתם, ולא להתעלם ולומר כי ירושלים היא עיר אבודה ולא רלוונטית, אז בבוא היום נוכל לקבל אותה בחזרה.

הצעד הראשון להתמודדות הוא הבנה פנימית עמוקה שאנחנו, הציוניים, מהווים כיום את הרוב במדינת ישראל. אנחנו הקמנו את המדינה, בנינו, יסדנו, פעלנו, עבדנו. וגם עכשיו, אנחנו אלו שעובדים, משלמים מיסים, מגנים על המדינה שלנו, ופועלים למענה. ואנחנו צריכים לקחת את האחריות על מדינת ישראל ועל ירושלים. עלינו לעשות זאת כל עוד אנחנו יכולים. אנו צריכים לדרוש לימודי ליבה בכל מוסד חינוך בארץ, אנו צריכים לדרוש שוויון בנטל המיסים, גם העירוניים וגם הלאומיים.

אנחנו יכולים. אנחנו הרוב. זה הזמן לעשות זאת, ולקחת אחריות. ירושלים שבה לידינו לפני 43 שנה, את מדינת ישראל הקמנו לפני 62 שנה. דברים כאלו קורים פעם באלפיים שנה. אין לנו הזדמנויות לבזבז. אז בפעם הבאה שאתם קוראים או שומעים על העיר האבודה לכאורה ירושלים, זכרו שאין לנו פריווילגיה לאבד אותה. כי אם היא תאבד, הבאה בתור היא מדינת ישראל.


* הכותבת היא חברת מועצת העיר ירושלים.