היום תציין ירושלים ארבעים ושלוש שנים ל"איחוד העיר". דגלים נתלו בחוצות ירושלים והעיר לבשה חג לרגע, אלא שככל שחולפות השנים פחות ופחות ברור על מה החגיגה. גם אחרי יותר מארבעים שנות שלטון ישראלי, ירושלים מעולם לא הפכה לעיר מאוחדת. בין שני חלקי העיר, המחוברת לכאורה, מתקיימים חיים חצויים הנפרדים לא רק בזהותם הלאומית ובשאיפותיהם הפוליטיות, אלא גם בחומה עבה של הזנחה ואפליה ובהתנתקות הדדית מתמשכת. המוסדות הישראלים מזמן הדירו את רגליהם ממזרח ירושלים ואף הכריזו על כך לא פעם בפומבי.
לרוב הישראלים אין מושג איפה הן ג'בל מוכבר, ראס אל עמוד או כפר עקב ופקידי עירייה כמעט אינם פוקדים את השכונות האלה ואחרות בירושלים המזרחית שלא לצורך חלוקת צווי הריסה. ירושלים המזרחית היא מרחב פלסטיני עצום וצפוף המתנהל במקרה הטוב מעצמו ובמקרה הגרוע הוא כאוס אורבני המידרדר מדחי אל דחי. הלזה יקרא בירת ישראל?
למען הצדק ההיסטורי לא ניתן להטיל את האשמה רק על עירית ירושלים הנוכחית. הבעיות של מזרח ירושלים הן תוצאה של מגלומניה פוליטית בלתי אפשרית ושל התעלמות היסטורית ארוכת שנים, והן גדולות בהרבה מן היכולות והתקציבים של העירייה המדלדלת של ירושלים. אבל עיריית ירושלים וממשלת ישראל אינן יכולות להתחמק מן האחריות והצורך להכיר במצב ולנהל אותו, לא כחצר האחורית של בירה מאוחדת שאינה קיימת אלא כאזור במשבר הנתון במחלוקת פוליטית קשה שדינה להיות מוכרע במשא ומתן מדיני . הדחייה ההולכת ונמשכת של סוגיית ירושלים מזיקה קודם כל לירושלים והיא שומטת את אחיזתה של ישראל מירושלים כולה. שכן מי עוד רוצה לגור בעיר המסוכסכת והענייה הזו שקבוצות לאומניות דתיות מנהלות אותה הרבה יותר מאשר פרנסיה הרשמיים?
הגיע הזמן להודות בכישלון
במשך השנים שחלפו שברו המוסדות הישראלים כל התארגנות אזרחית פלסטינית במזרח ירושלים ולא נתנו בה דריסת רגל למנהיגות הלאומית הפלסטינית, ומה שהתקבל כתוצאה מכך מתקרב להיות הסלאם הגדול במזרח התיכון באמצע מה שאנחנו מכנים בירת ישראל המאוחדת. אנחנו נוהגים ללגלג על המנהיגות המסורתית הפלסטינית, על מוכתרים וחמולות, אבל אם משהו הצליח להחזיק את העסק הזה במשך 43 שנים, ללא מוסדות, תשתיות ושירותים מינימליים ובתחושת חנק גדלה והולכת הינם בדיוק המבנים המסורתיים האלה, יחד עם איזשהו רצון לחיים שפויים - שהיה רוב הזמן גדול, למזלנו, מייצר הנקמה וההרס.
לרצון החיים הזה אנחנו חייבים את השקט היחסי שבו מתנהלים החיים בירושלים במשך 43 השנים האחרונות, תמיד על סף קטסטרופה, הרבה יותר מאשר למשמר הגבול ולמשטר הריסות הבתים, ההתנחלויות והמחסומים. רצון החיים הזה וניסיון החיים שבא איתו צריכים להיות המפתח לניהול השפוי של העיר, כל עוד לא הושגה בה הסכמה מדינית.
לאחר 43 שנים הגיע הזמן להודות בכישלון ניהולה של ירושלים המזרחית, להפסיק את ההתעמרות הבלתי פוסקת בתושביה ולאפשר להם בסיוע ארגונים בינלאומיים ניהול יותר עצמאי של ענייניהם המוניציפאליים. הניסיון העולמי המצטבר מניהול משברים הומניטאריים באזורים שבהם הבעיות גדולות בהרבה מיכולותיהן ומרצונן הטוב של הרשויות מראה כי לתושבים המקומיים יש הרבה יותר ידע מעשי ותושייה בפתרון בעיות לוקאליות ובהפיכת החיים לנסבלים יותר. גישה זו, הנשענת על רצון החיים של תושבי העיר תגדיל ולא תקטין את הביטחון בירושלים ותועיל לרווחת תושבי העיר כולה. במקביל על ממשלת ישראל להפסיק את המקח וממכר התגרני על דחיית הדיון בסוגיית ירושלים ולהיכנס למשא ומתן מדיני על כל הכרוך בכך. 43 שנים הייתה ירושלים שבוייה בחלומה. הגיע הזמן להביט על המציאות בעיניים פקוחות.
* יהודית אופנהיימר היא מנכ"ל עמותת "עיר עמים", הדוגלת בפתרון מוסכם ושוויוני לירושלים.