ירושלים, המוזכרת יותר מ?600 פעמים בתנ"ך, היא אבן הפינה של הזהות היהודית כבר 3,000 שנה, מאז הפכה העיר לבירת ממלכת ישראל של דוד המלך. ירושלים המשיכה לעמוד במרכז הכמיהה של העם היהודי גם במשך 2,000 שנות גלות, ומאז שנות ה?40 של המאה ה?19 היוו היהודים את הקבוצה הגדולה ביותר מבין תושבי העיר.
לירושלים יש חשיבות מרכזית גם בנצרות ובאיסלאם, שתי דתות שמנעו את חופש הפולחן מדתות אחרות בעת ששלטו בעיר. האפליה נמשכה גם בזמן המודרני. בזמן שהירדנים שלטו בעיר העתיקה, בין 1947 ל?1967, ותוך כדי הפרה בוטה של הסכמי שביתת הנשק, הם מנעו מיהודים כל גישה למקומות הקדושים. בתי כנסת ובתי קברות יהודיים הושחתו ונהרסו. והעולם שתק.
מאז איחוד ירושלים ב?1967 ממשלת ישראל גרמה לכך שלכל הדתות יש חופש פולחן מלא בירושלים, לראשונה בהיסטוריה. למעשה, אם כבר אפליה, ישראל מפלה את היהודים בכך שהיא מונעת מהם גישה להר הבית, שמא הדבר יפגע ברגשות המוסלמים.
ואף על פי כן, פלשתינים רבים מכחישים כל קשר יהודי לעיר הקודש ומעלים טענות היסטוריות מגוחכות, לפיהן המקומות הקדושים ליהודים, ובכללם בית המקדש, הם לא יותר מהמצאה ציונית שנוצרה כדי להצדיק את "המפעל הקולוניאליסטי היהודי".
הבעיה שלנו כעת היא לא רק עם עמדת הפלשתינים. אנו עומדים כעת מול מערכה נחושה שבה רוב העולם, כולל ממשל אובאמה, מפעיל עלינו לחץ כדי לחלק את ירושלים מחדש. וכאן יש להזכיר כי גם יצחק רבין, בנאומו ערב ההתנקשות בחייו, הזהיר כי בכל הסדר מדיני על ירושלים להישאר מאוחדת.
משיקולי ביטחון
לא רק משום שאנו יכולים להעריך כיצד ינהגו הפלשתינים בעניין חופש הפולחן אם הם ישלטו במקומות הקדושים, אלא גם משיקולי ביטחון. אם ירושלים תחולק, מי ערב לכך שרשות פלשתינית מושחתת או חסרת אונים, או לחלופין תנועת חמאס קנאית שתעלה שם לשלטון, לא יפתחו בפעולות טרור נגד תושבי השכונות היהודיות?
זו הסיבה לכך שיום ירושלים הנוכחי צריך להיות יותר מאשר יום חג. על יום זה להיות יום שבו אנו מתחייבים, ללא קשר לכל פתרון יצירתי שיעניק לערביי ירושלים אוטונומיה רחבה משלהם, שלעולם לא נחלק את ירושלים, וכי ישראל תישאר האפוטרופוס של העיר, ולו כדי להבטיח חופש דת ופולחן ליהודים, למוסלמים ולנוצרים.
העולם מפעיל כלפינו מוסר כפול. בימים אלה נדמה כי אנו, היהודים, שבנו להיות "עם לבדד ישכון". הלקח המר מההיסטוריה שלנו מלמד אותנו כי אף על פי שאנו זקוקים לבריתות ולבעלי ברית, בסופו של דבר עלינו לסמוך רק על עצמנו ולא על רצונם הטוב של האחרים. לכן עלינו לחגוג את העובדה שאחרי 2,000 שנות רדיפה, השפלה וגלות, הקמנו מדינה, ירושלים בידינו, וכל עוד נישאר נחושים - גורלנו נותר בידיים שלנו.
עדיין לא הצלחנו להביא לשלום עם שכנינו, אבל זאת בעיקר כיוון שאין לנו פרטנר לשלום. במשך שנים השלינו את עצמנו באמונה כי מסירת שטחים לערבים תביא לשלום. רק מאוחר מדי, שנים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הבנו כי מטרתם של הפלשתינים מעולם לא היתה שלום או כינון מדינה עצמאית משלהם. מטרתם העיקרית היתה לשלול את הלגיטימיות של הריבונות היהודית באזור, אחרת הם כבר היו מסכימים להצעות הנדיבות שהם קיבלו להקמת מדינה על פני רוב השטחים.
האם יש סיכוי לשלום? כן, בעתיד, כאשר באופן בלתי נמנע שכנינו הערבים יבינו שלעולם לא יצליחו להביס אותנו. אז הם ייקחו דוגמה ממצרים ומירדן ויכתירו לעצמם מנהיגים אמיצים שיקבלו את הצעתנו לחיות בדו?קיום של שלום ושגשוג.
בימים קשים אלו, ולקראת יום ירושלים, אני תוהה מה הסבים והסבתות שלנו היו חושבים במשך אותן שנים חשוכות של השואה לו מישהו היה מנבא להם שהעם היהודי יקום מן העפר כמו עוף החול ויקים בארצו מדינה יהודית שירושלים היא בירתה. המחשבה על כך צריכה לעורר בנו חיוך.