כבר מתחילת הציונות נשזרה אלימות בחזון שובו של העם היהודי למולדתו. מהר מאוד הבינו בני העלייה הראשונה שהמקום הלוהט אליו הגיעו אינו מצטיין בנימוסים טובים ובדרך ארץ. כמה התנפלויות של ערביי ארץ ישראל על המושבות הראשונות גרמו לחלוצי פתח תקווה לדוגמא להפנים שכדאי שמישהו ירים את הידיים ויילחם חזרה. במהרה התברר כי גם בין הציונים הלבנבנים שהגיעו ממזרח אירופה יש מספיק בעלי גוף ואומץ כדי לשבור לסתות ולהפגיש כמה פורעים עם אללה בגיל צעיר. זרזיף הדם שהחל לזרום על אדמת ארץ הקודש לא פסק למעשה מאז. "בדם ואש יהודה נפלה", הצהירו אנשי השומר והבטיחו מיד כי "בדם ואש יהודה תקום". אז יהודה אולי קמה אבל הדם עוד שותת והאש עדיין כאן.
רק שלמרות ההיסטוריה של האלימות בישראל, היא נותרה תמיד על מדים ומעולם לא חדרה לאולמות הספורט. קצת מוזר שבמדינה אלימה, שונאת ומיוזעת כל כך לא התפתחו מקצועות ספורט בהם אפשר לתעל אגרסיות לגביעים נוצצים. כבודן של המדליות האולימפיות שהביא ענף הג'ודו במקומו מונח, אבל אפשר היה לחשוב שמדינה כה זועמת תצליח לייצר אלופים במקצועות לחימה שבהם לא לובשים חלוקים צחורים, מקפידים להשתחוות בנימוס כל ארבע שניות ורק כמה יודעי ח"ן יודעים להבדיל בין איפון לוואזארי. בדיוק כשם שהמוזיקה הגלגל"צית המרגיעה והאסקפיסטית פרחה כאן בין כל המלחמות, כנראה שההורים, שהוציאו אגרסיות בצבא, לא ששו לשלוח את הילדים להרביץ בזירה או במזרון. כדורגל, כדורסל, טניס או נגינה על פסנתר נראים כמו אופציה מתורבתת יותר. ילידי הארץ שבכל זאת הלכו לחוגי ג'ודו או קראטה בעיקר הצטלמו מחייכים לסלולר של ההורים הגאים רגע אחרי קבלת החגורה הצהובה, שנייה לפני הפרישה בגיל תשע. כתוצאה מכך, ענף האגרוף, לדוגמה, הקפיד למשוך אליו בעיקר ערבים ויוצאי בריה"מ.
חשבתי על כל זה בדרך לאמפי וואהל, שם נערך ערב הקרבות דוג-פייט 7. שבוע העבודה כבר נגמר וסוף השבוע בפתח, בחוץ מזג אוויר נעים שיש בתל אביב בערך שלושה ימים בשנה. על הדשא לפני השער כבר מתגודדים כמה עשרות אוהדים שרופים של אמנויות לחימה, ברמקולים שומעים שהקרבות המוקדמים כבר החלו אבל שום דבר ששווה להילחץ בגללו. אוספים את הכרטיסים ונכנסים לאמפי שרגיל לבועז שרעבי, אך הערב מארח לוחמים שירעדו קצת אחרת - כשמישהו ייגע בהם עם כפפות בארובת העין או בכליות.
בפנים חגיגה. זירת חבלים על הבמה, תאורה וסאונד, אפילו בירה יש וכיסאות נוחים. רגע לפני שיורדים לזירה אני מזהה את עמרי שרון בקהל והגבה שלי לא מתרוממת. חברים תמיד סיפרו לי ששרון ג'וניור הוא ילד טבע חובב חי וצומח עם תדמית שאין לה שום קשר לאופיו האמיתי. לא יודע מי צודק, החברים או התדמית, אבל חבר הכנסת לשעבר מתאים לכאן כמו כפפה ליד. בשנים צעירות ורזות יותר שלו, לא הייתי ממליץ לאף אחד להיכנס עם שרון לזירה. הוא נראה לי כמו מישהו שגם כועס וגם יודע להרביץ.
ערב הקרבות בתל אביב הוא הוכחה שמהפכת ה-UFC משפיעה היטב גם על ישראל. UFC הוא הארגון האמריקני שהצליח למסד ולמנף כלכלית את סגנון הלחימה MMA (Mixed Martial Arts) שמשלב בין כל סגנונות הלחימה המוכרים ומאפשרים ללוחמים מאסכולות שונות לבחון את יכולתם בזירה אחת. בארה"ב זה ענף ספורט שצומח בקצב רצחני. ה-UFC, שהיה לשם גנרי לענף בדומה ל-NBA, הצליח להפוך קרבות באולמות מסריחים לאירועי ספורט מקצועניים עם שידור טלוויזיה משובח, ספונסרים מפנקים וסלבריטיז בקהל. פעם היו באים לזירת ה-UFC לוחמים שהתמחו בסגנון לחימה אחד או שניים והתעמתו עם לוחמים שהגיעו עם מומחיות שונה. קיק-בוקסינג נגד ג'יו ג'יטסו או האבקות נגד סמבו. מאה ועשרה ערבי לחימה מאוחר יותר, דורש הענף מהלוחמים בארצות הברית התמחות בכל סגנונות הלחימה והמיומנויות. מי שמגיע לזירת ה-UFC מצויד רק במיומנות אחת ימצא עצמו על הרצפה תוך זמן קצר מאוד. אמנם רבים מהלוחמים גדלים על תורת לחימה אחת, אבל מי שחולם על עשרות ומאות אלפי הדולרים להם זוכים המנצחים בקרב UFC חייב להיות מגוון, עם כושר גופני רצחני ואיניטליגנציה שחורגת בהרבה ממקצועות ספורט אחרים.
נשים חטובות דורשות לדפוק ליריב מרפק בראש
מארגני ערבי דוג-פייט לא מסתירים את החלום להידמות ל-UFC. בישראל אין אמנם תשתית מועדונים ולוחמים שיכולה להזין קרבות MMA איכותיים על בסיס קבוע, אבל קוקטייל בין קרבות נשים, קיק-בוקסינג ו-MMA מצליח למלא ערב קרבות באווירת "תן לו בראש". השעטנז בזירה מאפיין גם את הקהל הרב ששילם לא מעט כסף (100 ש"ח) כדי לראות קצת אלימות בריאה. ילדים מאקדמיות הלחימה בכל הארץ התרוצצו בין רגלי חובבי UFC מושבעים, שישבו לצד מקררים אנושיים שחיים, כך נדמה, במכוני כושר ויוצאים ממנו רק במקרה והם זקוקים לעוד קעקוע על היד. גם לא מעט נשים נראו בקהל. חלק נגררו על ידי בני זוג מתלהבים, אחרות התבררו כמעריצות של הספורט. יש מעט דברים מעודדים יותר מנשים חטובות בגופיות צמודות עם בירה ביד, שדורשות בצעקות מהלוחם בזירה לדפוק ליריב מרפק לראש ולגמור את הקרב. הרצל צדק בכל מילה: אם תרצו, אין זו אגדה.
למרות האופטימיות, היו לא מעט תקלות שהוכיחו שאנחנו עדיין בישראל. בהעדר חדרי הלבשה מסודרים, הלוחמים התחממו על הדשא מאחורי הטריבונה. מתחם ה-VIP (220 ש"ח לכרטיס!) נראה כמו אולם חתונות זול במיוחד עם שולחנות עגולים סביב הזירה וכיסאות פלסטיק. מהכיסאות הפינתיים ביציע היה קשה מאוד לראות את הזירה ומארגני האירוע התייחסו לצלמי העיתונות כמו למטרד. רק החוצפה של צלם וואלה!, מאיר אזולאי, שכבר הלך מכות עם מאבטחים של ראשי ממשלה בשביל פריים טוב, הביאה לתמונות היפות שאתם רואים בכתבה. למרות הביקורת, עדיין היה זה אירוע ספורט ראוי לגמרי. ניכר היה שהמארגנים רוצים לתת שואו ותמורה לכרטיס. זה עוד לא זה, אבל הם קרובים לדבר האמיתי.
האקשן האמיתי, כמובן, היה בזירה. דולב ברק, נער מכרמיאל, הוכיח בקרב קיק-בוקסינג שהתואר סגן אלוף העולם לא ניתן לו בגלל נועם הליכותיו. ברק לא התקשה מול סטניסלב אייפר ובנחישות הכיר לו אישית אגרופים ובעיטות עד לניצחון מוחץ. הקרב הבא היה סיפק את הרגע הדרמטי של הערב. עמית קרוליצקי אמנם שלט בתחילת קרב MMA איכותי מול צביקי ברקאי, אבל היה זה האגרוף של ברקאי ששלח את קרוליצקי לדקות ארוכות של איבוד הכרה. טיפול מהיר של אנשי מד"א החזיר את הלוחם הצעיר והאמיץ למציאות. הכל חלק מהספורט. קצת כאב ראש ובאסה מההפסד, אבל השבוע הוא כבר יחזור להתאמן קשה לקראת הקרב הבא.
המכות הכי אינטליגנטיות
קהילת ה-MMA היא עדיין קבוצת שוליים בישראל. וכמו כל קבוצת שוליים מציירים אותה בדרך כלל בסטריאוטיפים ובהכללות הגובלים בלשון הרע. בנאום הניצחון שלו אחרי שחבט ברובי זיגי, אמר לב מגן, לוחם עם פרצוף שלא הייתם רוצים לפגוש באף סימטה, גם לא מוארת, "אבא שלי רופא ואמא שלי דוקטור למתמטיקה, זה לא קל להם לראות אותי כאן" וכאילו סיכם את מה שחשים רוב חובבי הספורט. למרות שזהו ספורט אלים, אין בו כמעט אלימות מחוץ לזירה. למרות הדם והפציעות, לוחמים לא סובלים מפגיעות לטווח ארוך נוסח מוחמד עלי. ועל אף הדימוי העברייני של חיות מקועקעות שרוצות רק להרביץ, מי שמכיר באמת את הלוחמים יודע שיש כאן אחוז אתלטים עם הבנה מעמיקה של טקטיקה ואסטרטגיה שאין באף ספורט אחר.
חזרה לזירה, שם הצליח האני חליל מפורדיס לנצח במפגן שרידות לא מבוטל את איליה גורדינקו מאשדוד ולתת למעריצים הרבים שהגיעו מהכפר סיבה מצוינת לקפוץ לתוך הזירה. שכונה או לא, זה היה רגע של שמחה מזוככת. חליל, שלא ידע נפשו מרוב אושר, קרס על הריצפה ונישק את הקנבס כשלצדו הגביע הנוצץ בו זכה. בעידן בו שחקן ערבי לא יכול לעלות למגרש כדורגל בישראל מבלי שמישהו מאוהדי היריבה יצעק לו שהוא מחבל או ייחל למותו, היה נעים לראות את חליל זוכה לכבוד מהקהל. אחרי הכל, איפה עוד אפשר לראות ערבי מהצפון מרביץ לרוסי מהדרום עם כוס בירה ביד במרכז תל אביב. אפילו שומרי השדות מפתח תקווה בסוף המאה ה-19 היו מוחאים לו כפיים.
דווקא הקרבות המרכזיים של הערב סיפקו רגעים מעטים של מתח או עדנה. ייתכן ש-12 קרבות לערב אחד זה קצת הרבה מדי. עוד ניצחון של שמעון גוש, לוחם ה-MMA בלתי מנוצח, כבר לא מצליח לרגש באמת. עם זאת, אין לבטל את ההישג הפנטסטי של הלוחם הצ'רקסי, שנלחם מול מיכאל מליוטין, ייבוא ישיר לדוג-פייט 7 היישר מרוסיה.
יש תמיד משהו מעט מאולץ בנסיון של כתבי רכב לייצר זיקה בין תאונות דרכים לאיסור על ספורט מוטורי בישראל או בתקווה שילדים יתעלו שיעמום ואגרסיות לזירה במקום לשלב את זה עם וודקה זולה ולהרוס לעצמם את החיים. ובכל זאת, בדרך חזרה הביתה נזכרתי בילד בבאר שבע נרצח במכות פטיש ובמי יודע כמה נערים אחרים שהגיעו לחדרי מיון בגלל קרבות רחוב אלימים. על הסיבות לגלי האלימות העכורים בחברה בישראל אפשר להתווכח עד מחר, אבל אי אפשר להתכחש להם. עדיף לכולם, במיוחד לרשויות המקומיות, להשקיע במקצוע ספורט שלוקח את האלימות ויוצק אותה לזירה אחת עם כבוד הדדי ליריב והרבה חינוך לעבודה קשה ומצוינות, במקום להקים עוד ועדת חקירה אחרי עוד דקירה או קטטה.