פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שלום וגבורה: המוסר הכפול של הימין

      אירוע נדיר התרחש בשבוע שעבר כאשר תנועת שלום עכשיו הודיעה בתשובתה לבג"ץ כי היא מאשרת לבית המשפט לא לקיים דיון על הריסת בתיהם של שני הקצינים שנהרגו במערכות ישראל ושבתיהם במאחז גבעת היובל מיועדים להריסה.

      לא בכל יום מיישרת תנועת שלום עכשיו קו עם ראש הממשלה ושר הביטחון. והנה, גם בשלום עכשיו, כך נכתב, "קשובים לכאב המשפחות ולמצב המאוד רגיש שנוצר". איחוד השורות היה יכול להיות בשורה מרעננת לולא הייתי מזהה את הטון האפולוגטי הנודף מההודעה שנוסחה בקפידה. אפולוגטיקה זו מלווה את היחסים בין השמאל לימין זמן רב מדי, והיא מעולם לא קידמה את המאבק, לא סיפקה את החשדנים ולא השתיקה את המשמיצים. הלחץ המופעל על ראש הממשלה ושר הביטחון להכשיר את המאחזים בגבעת היובל ובחרשה אינו קשור לטרגדיה שפקדה שתיים מהמשפחות המתגוררות במקום.

      הצווים ניתנו לפני שהבתים אוישו

      משפחתו של אלירז פרץ ז"ל, שנהרג בעזה, וגם משפחתו של רועי קליין ז"ל, שזינק על רימון כדי להציל את חיי חייליו בלבנון, נכנסו לבתים המיועדים להריסה עוד בטרם דרכה כף רגלם על מפתנם. צווי ההריסה ניתנו עוד לפני שהבתים אוישו. הבנייה בשטחים והדרמה המשפטית סביבה הן עניינים פוליטיים, והטרגדיה האישית מנוצלת במקרה זה על ידי חבריהם ומשפחותיהם של הנספים כדי לתמוך בעמדה פוליטית בלבד. האם מישהו באמת חושב שלולא השכול היו ראשי ההתיישבות ביש"ע עוברים בשתיקה על כוונת המדינה להרוס את הבתים בהוראת בג"ץ?

      לפי היהדות, אחרי מות קדושים אמור. ואכן, לא פעם נקראו קליין ופרץ "קדושים", ובתיהם "בתי הקדושים". השיח המקדש את המוות הוא המאחד את השורות - משלום עכשיו ועד חברי הממשלה הניצית. הבעיה היא שמי שמקדש את המתים מפקיר למעשה את החיים: לו היה צל צילו של סיכוי שהשארת בתיהם של החיילים שהקריבו את חייהם תמנע מוות נוסף ותעצור את מעגל הדמים, אז היינו מחויבים לתבוע לא לגעת בקירות התקווה הזו. אולם אנו יודעים - כולל האלמנות, האמהות והאבות השכולים - שהבנייה בהתנחלויות היא אחד הגורמים, אם לא ה?גורם, לליבוי המתיחות בינינו לבין הפלשתינים, ליבוי האש, השנאה ושפיכות הדמים.

      במה נועיל לחיים אם תושאר רצפת המריבה? רועי קליין זכה לעיטור העוז על תפקודו במלחמת לבנון השנייה. סיפור גבורתו ומעשיו למען הצלת חיים מעוררים השתאות והתרגשות, אך מותו אינו יכול להכשיר את הדרך הפוליטית שבה בחר בחייו.