קצת קשה להחליט אם לצחוק או לבכות מול "נכונותה" של שלום עכשיו לשמוט מהעתירה להרס הבתים בגבעת היובל ובחרשה את בתי הגיבורים רועי קליין ואלירז פרץ, ובלבד שבתי שכניהם ייהרסו. האם מדובר בעדכון של נוסחת ה"בנחישות וברגישות" ברוח מחריבי קטיף או שהתנועה פשוט החליטה להעניק פרשנות עכשווית למילותיו של יאיר שטרן: "משורה ישחרר רק המוות"?
האמת היא שאת הזכות להמשיך ולהתקיים בחרשה, ביובל ובעוד עשרות מאחזים קונים החיים ולא המתים, וגם שאלה של חוק וסדר אין כאן.
מאחזים בלתי מורשים הרי היו פה כבר לפני שנים רבות: "יישוב עברי קטן בין כפרים ערביים גדולים מזרחה וצפונה ונגבה", כתב משה סמילנסקי על אם המושבות פתח תקווה בשנותיה הראשונות, "בתיה במקום אחד, שדותיה במקום אחר ושדות ערבים במעבר, והבעלות על הקרקעות מסובכת".
הממסד סייע למתנחלים
גם אחרי 1967 הוקמו "מאחזים" בלתי מורשים רבים משני עברי הקו הירוק, שמעמדם החוקי הוסדר והם הוכרו כיישובים רק לאחר שנים רבות.
המתנחלים ביו"ש עבדו בדיוק לפי הספר הזה, וכמעט כל שלוחות הממסד סייעו להם בכך.
נכון, שום דבר לא היה רשמי, אבל הכל היה רשמי. כך, למשל, ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, ומזכ"ל אמנה, זאב חבר, עבדו בתיאום. שרון, כשר חוץ, אפילו קרא למתנחלים "לרוץ ולתפוס מהר את הגבעות שבשטח".
ובפועל, כמעט כולם הפנימו את רוח המפקד וסייעו: החטיבה להתיישבות בסוכנות, חברת החשמל, דרגי הביצוע במשרדי השיכון והתשתיות, המועצות הדתיות והמקומיות, משרדי הביטחון, החינוך והדתות, מפעל הפיס, המינהל האזרחי. מי לא, בעצם? כך הוקמו הבתים. כך נמתחו קווי החשמל והמים וכך גם נפרצו הדרכים.
פעם, בהיותו שר התשתיות, ביקר שרון באזור דולב?טלמונים והצביע על גבעה אסטרטגית חשופה: "כאן יקום יישוב", הוא הנחית את ההודעה המפתיעה על המנכ"לים שליוו אותו. ובהמשך הסביר, ברצינות מהולה בחיוך, כי "נקים שם בריכת מים. על הבריכה יוצב שומר. השומר בוודאי ירגיש בודד. הוא יתחתן. יהיו לו ילדים. הילדים ירצו חברה. יגיעו משפחות נוספות. אחר כך יהיה מניין. יקום בית כנסת. הנשים ידרשו מקווה. לילדים יוקמו גן ופינות נוי".
תאמינו או לא, כך בדיוק הפך מצפה חרשה, בתוך שנים ספורות, ליישוב, וזה, בתמצית, סיפורם של עוד עשרות מאחזים.
למעשה, שום דבר כמעט לא נעשה במחשכים. המדינה היתה שותפה מלאה בהקמתם ולא תמיד התחשבה בחוק. גם הרצון לפרקם עתה, אין לו דבר וחצי דבר עם החוק, אלא תירוץ לרצון שבמהותו הוא מדיני?פוליטי. כשמדינת ישראל רוצה, היא יודעת להכשיר גם בנייה אפורה מהסוג זה.
כך נעשה עם 20 אלף מבנים שהוקמו ללא היתר במזרח ירושלים, וכך נעשה גם בריכוזי הבדואים והאוכלוסייה הערבית בארץ. כך ניתן לעשות גם עם המאחזים. אפשר להגדירם כיישובים חדשים שאינם "צמודי דופן", ברוח טליה ששון, ואפשר גם להגדירם כשכונות של יישובים קיימים. כך הרי נעשה שנים.
לכן יש לומר ביושר ובהגינות היסטורית כי הוויכוח הנוכחי באשר להריסת המאחזים אינו נוגע לחוק, אלא לגבולות האפשר.
מבחינה מוסרית, אין הבדל ממשי בין היאחזות בארץ ישראל, שבה ישבו ערבים בתחילת המאה הקודמת, ובין היאחזות בארץ ישראל נוסח קליין ופרץ, שבה יושבים ערבים בתחילת המאה הזאת.