השיער של החייל שצעד אל מחוץ לשער אוגדה 36 היה ארוך. שוטרי המשטרה הצבאית קראו לו לעצור. החייל התעלם והמשיך לצעוד. השוטרים צעקו והחייל בשלו. הצעקות הלכו וגברו והחייל התנהג כאילו הוא לא שומע אותן. השוטרים החלו לרדוף אחריו וכשעצרו אותו החלו צועקים וצורחים. טוראי ניסים אלבז הסתכל עליהם ובתנועות ידיים ניסה להסביר משהו. השוטרים איבדו את הסבלנות וכבר הוציאו את האזיקים כשחבריו ליחידה הבחינו במתרחש והצילו את המצב. "הסברנו להם שהוא פשוט לא שמע שהם מבקשים ממנו לעצור". כי ניסים הוא חירש-אילם.
"מתנדבים הם חיילים מצוינים"
טוראי ניסים אלבז התגייס לפני חצי שנה לצה"ל ומשרת במבצעים של אוגדה 36 ברמת הגולן, שם הוא מכין מפות וציוד מבצעי המשמש את מפקד האוגדה ואת הקצינים הבכירים בה. העובדה שהוא לא שומע ולא מדבר דווקא לא מפריעה לו. "אני אוהב את השקט, זה טוב לי", הוא מסמן בחיוך.
אלבז נולד לפני 19 שנה במנחמיה. כשהגיע זמן גיוסו לצה"ל והצו הראשון המתין בתיבת הדואר, החליט להתגייס. ביחד עם אביו הגיע ללשכת הגיוס. אחרי שביקר בבסיס האוגדה ברמת הגולן החליט שזה המקום בו ישרת, הרחק מהבית, בבסיס סגור. "חשבתי שזה חשוב וכבוד להתגייס לצבא. ורציתי ללבוש מדים, כדי להיות חייל כמו כולם. היה לי חשוב להיות חייל כדי להרגיש שאני תורם", הוא מסביר. הראיון איתו מתקיים בהקלדה על מחשב נייד .
"בהתחלה הציעו לי מישהו מנערי מקא"ם", נזכר סרן שגיא מימוני, קצין מבצעים באוגדה ומפקדו של ניסים, "מדובר בחיילים שנחשבים לבעייתיים. השליש סיפר לי שמגיע חייל חירש-אילם שמתנדב לצבא, החלטתי לקחת אותו בידיעה שמתנדבים הם חיילים מצוינים ובלי בעיות משמעת. בהתחלה חשבתי שיש לו מכשיר שמיעה, עד שהוא הגיע והסתבר לי שלא".
אחרי שבוע טירונות הוא התייצב בבסיס. הליך הקליטה עבר אולי בשקט, אבל לא ממש חלק. הנחיתה למשמעת הצבא לא היתה קלה. ניסים לא ממש הבין למה הצבא דורש ממנו לצחצח נעליים, להסתפר ולקום למסדרי בוקר, והמפקדים נאלצו להסביר לו את דרישות הצבא בעזרת מסרונים סלולריים וכתיבה בפנקס. סרן מימוני נזכר בחבלי הלידה, "דפים שלמים כתבנו רק על משמעת. הוא זרק מסמכים מסווגים לפח במקום לגריסה ועוד כל מיני, אבל בשלב מסוים הבנו שהדפים מעכבים אותנו. ניסים הביא דיסק של שפת סימנים אבל אנחנו פיתחנו שפת סימנים משלנו".
כל מפקד וחייל זכו לסימן שמייחד אותם. הסימן לסרן, לדוגמה, הוא כמובן שלוש אצבעות על הכתף לסימון הדרגה. לסרן מימוני התווסף גם סימן של גזיזת ציפורניים, שמיחד את המפקד המדובר. עיגול על הכתף וסימן למשקפיים מסמל מפקד אחר וריבוע ריק מסמן מפה לבנה.
"רציתי ללבוש מדים, כדי להיות חייל כמו כולם. היה לי חשוב להיות חייל". טוראי ניסים אלבז משרטט מפות קרב (צילום: ג'יני)
לזחול מתחת למח"ט
בתחילה התקשו החיילים להתרגל לכך שניסים לא שומע. לעיתים הם נדרשים לפתרונות יצירתיים. "אתה מבקש מניסים משהו ושניה אחרי שהוא יוצא לדרך אתה לא יכול לצעוק לו ששכחת משהו", אומר החייל מור חצבני. "אתה צריך לרדוף אחריו. ככה קרה שפעם הלכנו לאחד החדרים. ניסים הלך קדימה וכמובן לא שמע שאמרתי לו לעצור הוא המשיך ללכת. היה לי ציוד בידיים, אז הנחתי בצד וזרקתי לו אבנים קטנות על הרגליים כדי שישים אליי לב".
כשאיילה גבאי, שמשרתתת בבסיס, קבעה להיפגש עם ניסים בתל אביב במסגרת אירוע תרבות, הוא לא ענה להודעות הס.מ.ס. "התחלתי לחפש אותו ופתאום הטלפון צלצל עם השם של ניסים עלה הקו. כבר הייתי בלחץ כי ניסים אף פעם לא מתקשר. עניתי ובצד השני היה קצין מהאוגדה. מסתבר שהוא הגיע לבד ופשוט לא ענה לס.מ.סים".
ניסים אף משתתף בתרגילים של האוגדה. באחד התרגילים האחרונים ביקש ממנו סרן מימוני לתקן לוח. ניסים לא חשב פעמיים ונכנס מתחת לרגליו של אחד המח"טים כדי לסדר את הלוח. המח"ט ההמום צעק על חייל ששכב בין רגליו על הרצפה ולא הבין מדוע זה מתעלם ממנו. "אחרי הצחוק הראשוני היה קצת לא נעים להסביר למח"ט שהחייל פשוט לא שומע אותו", אומר מימוני.
"אולי אשרת שלוש שנים"
"בהתחלה קצת פחדתי מהצבא", מספר ניסים, "אמרו לי שאני אעשה מפות וקצת אדביק ואצייר. אבל התחילו לבקש ממני הכל. המפקד שלי שולח אותי לכל מיני משימות. עכשיו אני אחראי על הכנה של מפות וכל מיני דברים שמפקד האוגדה והמח"טים עובדים איתם. בהתחלה היו כותבים לי בס.מ.ס. כשרציתי שיבינו אותי הייתי מסמן להם להביא דף".
גם בחיי החיילים התערה אלבז. כשחבריו לחדר צפו בכדורגל והוא החליט לצפות באח הגדול, ניסיונותיו להסביר שצריך להחליף ערוץ לא הועילו אז הוא פשוט כיבה את הטלביזיה. "לא הצלחתי להסביר להם איזו תחנה אני רוצה לראות. עכשיו, כשהם רוצים לראות משהו אחר שאני לא רוצה, אני פשוט הולך לישון או מדבר איתם. הם כבר חברים שלי והבנתי שגם אני צריך להתחשב בהם. בהתחלה גם הפריע לי שהם מעשנים בחדר אז עכשיו הם מתחשבים בי. בלילה הראשון ממש בכיתי. היה לי לא נוח והתחלתי לבכות. הערתי את מור, שהרגיע אותי".
מדי יום מעדכן אלבז את הוריו בעזרת המצלמה בטלפון הסלולרי. "הוא לא מספר מה הוא עושה בצבא", מגלה אימו קתי, "היה לי מאוד חשוב שהוא ילמד שלא קל בחוץ. הוא בהיי מהשירות הצבאי, חינכנו אותו שלא מתייחסים אליו כמוגבל וגם הוא למתייחס אל עצמו ככזה. בהתחלה הוא לא נכנס לחדר אוכל, אז כשהמפקד ראה את זה הזמינו אותו לאכול עם הקצינים. אבל הוא צריך להתמודד עם העצמאות שלו. מבחינתנו וגם מבחינתו זה היה ברור שהוא מתגייס".
בעוד כשנה וחצי ניסים אמור להשתחרר מהצבא, על הרעיון להשלים שלוש שנים הוא צוחק: "קודם כל נגמור את השנה וחצי ואז אני אחליט. אולי אשאר ואשרת שלוש שנים". החלום של ניסים הוא להוציא רישיון נהיגה צבאי, אבל בצה"ל לא מאשרים לו. כעת הוא ממתין שישתחרר מצה"ל כדי שיוכל להוציא לפחות רישיון אזרחי.