אין עוד מדינות רבות בעולם, וודאי לא חברות דמוקרטיות, הניצבות, כמו מדינת ישראל, בפני מצב ביטחוני, המציג מידה כזו של איום על מרכזי האוכלוסייה שלהן. בעשור האחרון חוותה ישראל שלושה עימותים קשים, בהם הייתה החזית האזרחית העורף כלשון רבים החזית העיקרית להתמודדות בין ישראל לאויביה: האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. המכנה המשותף לשלושתם: עימות א-סימטרי מובהק, בו האויב ביכר, מטעמים מובנים של יחסי כוחות, להימנע עד כמה מהתמודדות ישירה עם צה"ל, ולרכז את עיקר המאמץ בשיגור אמצעי לחימה שונים כנגד ריכוזי האוכלוסייה. בשלושת המקרים אגדה תפיסת הטרור את האתגר הביטחוני, שתמציתה יצירת דמורליזציה בקרב החברה האזרחית, בתוקף היותה, לכאורה, החוליה החלשה במרקם המדינתי, שפגיעה קשה בו ובחוסנו תייצר מנופי לחץ על מקבלי ההחלטות באורח שיביא לקבלת התנאים של מחוללי הטרור.
התגובה הישראלית למהותו של אתגר זה הייתה שונה בשלושת העימותים האחרונים. דווקא בקשה ובממושך שביניהם, במהלך האינתיפאדה השנייה, שהייתה מערכה קשה, אכזרית ויקרה מאד במונחים של אבידות בקרב האוכלוסייה האזרחית, הפגין הציבור הישראלי מידה רבה ומרשימה של חוסן חברתי, ידע להגיב בהתאם לחומרת האירועים, התאושש במהירות ראויה לציון לאחר כול אחד מהתקריות, גם החמורות ביניהן, ולא הפעיל, ככלל, לחץ של ממש על מקבלי ההחלטות, שיהיה בו כדי לצמצם את מרחב התמרון האסטרטגי לשנות ממדיניותם של ישראל. אדרבא, החוסן החברתי שהופגן במהלך העימות אפשר את הבסיס ליציאה סדורה של מתקפת נגד בגדה המערבית, באורח ששינה את המצב הביטחוני מיסודו, אז ומאז ועד היום.
שונה לחלוטין היה המצב ב-2006, עת הצליח חזבאללה לקיים לחץ קבוע (ממוצע יומי של כ-120 טילים) על מרכזי האוכלוסייה בצפון, ומעבר לכך יצר בקעים של ממש בתפקוד של חלקים חשובים במערכת האזרחית, באורח שפגע בחוסן החברתי ויצר לחצים על הממשלה וצה"ל, שהתקשו לתפקד ולממש את היתרון הישראלי המובהק על ארגון הטרור הלבנוני הקטן.
מלחמת לבנון השניה - נקודת התפנית
מלחמת לבנון השנייה הייתה מבחינה זו "נקודת תפנית" בהתייחסות של ממשלת ישראל לאיום ולמענה. הכישלון נגד חיזבאללה חלחל לתודעת מקבלי ההחלטות שהפנימו, לפחות במידה חלקית, את מהות האיום ואת השלכותיו האפשריות, העלולות להיות חמורות וקשות, אם לא תתקיים היערכות ראויה מולו. ואכן, בשנים שחלפו מאז ומבצע "עופרת יצוקה" שיקף לפחות חלקית מגמה חיובית זו ננקטו מהלכים רבים וחשובים, המתחברים יחדיו לתפיסת מגננה אזרחית אסטרטגית, אולי לא סדורה ומלאה, אך בהחלט כזו היוצרת סיכוי ממשי של מענה מול האיום המתעצם.
תמצית התפיסה גורסת שבצד פיתוח יכולותיו ההתקפיות וההרתעתיות של צה"ל, יש מקום להשקיע, במידה מאוזנת, בהתגוננות אקטיבית (באמצעות מערכות צבאיות של הגנה רב שכבתית) ופחות ממנה פסיבית, המשולבת בהתכוננות נמשכת של האוכלוסייה כמכלול לקראת תרחישים סבירים של פגיעה בחזית האזרחית. תפיסה נבנית זו רואה בחזית האזרחית, זו לראשונה, חזית עיקרית, המחייבת השקעה של תשומות יקרות, באורח שיגנו על התשתיות ועל האוכלוסייה האזרחית ויבטיחו ככל הניתן את חוסנו החברתי של הציבור.
מה שנעשה בשנים האחרונות בתחום חיוני זה מעמיד את ישראל בחזית הקדמה של תפיסת ההתגוננות של מדינות בעולם הניצבות בפני איום דומה. אם נכון לקבוע כי ישראל היא הדמוקרטיה המאוימת ביותר על ידי הטרור נגד יעדים אזרחיים, הרי שניתן גם לקבוע כי הישגיה בתחום המענה נתפסים כמוערכים ביותר וכמצדיקים למידה וחיקוי.
הדרך ארוכה מאד ויקרה מאד
אין פירוש הדבר כי ישראל הגיעה למנוחה ולנחלה ולמצב של סגירת הפער בין האיום המתעצם, בעיקר בכל הקשור לכמויות כלי הנשק, לטווחים, ובעיקר לרמת הדיוק של ראשי הנפץ, לבין המענה. הדרך עוד ארוכה וקשה, בעיקר בגלל העובדה הפשוטה שהגנה אזרחית אקטיבית, פסיבית ופסיכו-סוציאלית היא יקרה מאד. במבחן התקציבי עדין קשה לשכנע את מקבלי ההחלטות כי יש צורך לבחון המשמעויות של הסטה של תקציבים לעבר מרכיבי ההתגוננות האזרחית. הדוגמה האחרונה של "כיפת ברזל", שפותחה אמנם במהירות שיא ובהצלחה רבה על ידי רפא"ל, אולם נתקלת בעיכובי הצטיידות בגלל עלותה (ותפיסת עדיפותה), אופיינית לעניין מצב ההשקעות בהתגוננות האזרחית. כבעבר, יש להניח כי לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות יעשה חלק מהעבודה, אך המאבק הוא קשה וממושך, למרות שהצרכים כבר מובנים, לפחות לכאורה.
לא פחות בעייתית ובולמת היא תמונת המצב בכול הקשור להתארגנות המערכת הלאומית האמורה לתת מענה לאיומים על החזית האזרחית. אמנם, בשנים האחרונות נעשתה גם כאן כברת דרך ניכרת, באמצעות סדרת התרגילים המגוונים, שיפור מסוים במיגון, תחילת חלוקת ערכות המגן ושורה ארוכה של צעדים חשובים נוספים שיבשילו בעתיד הקרוב. אולם גם בהקשר זה נפגמת המוכנות עקב הבעייתיות הניכרת בתרבות הארגונית של מערכת ההתגוננות האזרחית: העדר תפיסה ברורה של סמכות ואחריות מכרסמת בשיתוף הפעולה בין הגופים השונים העוסקים במלאכה, כאשר מאבקי יוקרה בירוקרטיים מחד גיסא וחולשה יחסית של רבות מהרשויות המקומיות מאידך גיסא מונעים מיצוי הפוטנציאל מול הצרכים.
התקדמות לא מספקת
בסיכום נציין כי מאז 2006 חלה אמנם התקדמות ניכרת בבניית המענה מול איומי הטרור, אולם זו עדין אינה מספקת כדי להבטיח התגוננות כזו שתמנע כרסום בחוסן החברתי בעת משבר עתידי. מעבר לכך, תפיסה כוללנית של ביטחון לאומי, כמקובל במתוכנות באומות, מחייבת התייחסות מאוזנת גם לסיכונים סבירים ממקורות אחרים. כאן התמונה של ההתכוננות הישראלית עגומה למדי. מול תסריט אפשרי של רעידת אדמה, בעוצמה דומה לזו שהתרחשה כאן ב-1927, יש צפי רשמי של אבידות ונזקים בהיקפים העולים על אלה שנגרמו בכול מלחמות ישראל מאז עצמאותה. מתבקשת היערכות הולמת מול איום כזה, כמו גם מול אסונות אפשריים של חומרים מסוכנים. אולם אם נוצרה מאז 2006 נקודת מפנה חיובית בתחום ההיערכות לטרור נגד החזית האזרחית, לא נמצאה לה אחות בתחומים החיוניים האחרים. אולי מצב זה משקף משהו אודות החברה הישראלית, המנסה להתמודד עם איומים ביטחוניים מובהקים, המצויים במרכזו של האתוס הישראלי, אך מתקשה למצוא את התשומות ההכרחיות לאיומים אחרים, לא פחות פוגעניים.
.
* הכותב הוא חוקר בכיר וראש פרויקט דעת קהל וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי.