ימי בית ראשון

עמנואל מכניס את הילדים לפגישה השבועית במרכז החירום המיוחד בתל אביב. יובל בן ה?6 רוצה שאמא שלו תבוא כבר לבקר, אבל היא מאושפזת בגלל בעיות נפשיות. עמית, בן 12, מציע לו לתת לה מתנות ולקנות לה פרחים. יובל ועמית (כל השמות בכתבה בדויים) הם שניים מתוך כ?300 הילדים המוצאים מביתם למרכזי חירום מיוחדים מדי שנה. ילדים הנלקחים מהוריהם בגלל אלימות מצד ההורים, חוסר יכולתם לתפקד בגלל קשיים פיזיים ונפשיים, או בגלל מאבקי גירושים מכוערים, שנעשים על גב הילדים. חלק מהילדים נמצאים משוטטים ברחובות במצב של הזנחה קשה.

לראשונה, איפשר משרד הרווחה הצצה נדירה לעולמם של הילדים העזובים, והתיר לכתב "ישראל השבוע" לבקר באחד ממרכזי החירום לילדים. שם מתגלה סיפורם של מאות הילדים האומללים, שלא שפר עליהם גורלם, שלא זכו לבית חם ומפנק, שלא יודעים מה הם אמא ואבא מתפקדים.

פרשות האלימות שנחשפו לאחרונה, זוג הרופאים שנעצרו בחשד שהתעללו בילדיהם ומעצר אב בחשד שהטיח את בנו התינוק בקיר וגרם לו לאבד את מאור עיניו לעד - אלו רק דוגמאות מזעזעות בודדות למה שמתרחש כאן כמעט מדי יום. על אף הזוועה, עמנואל אביטל, מנהל מרכז החירום בתל אביב, אומר שאחרי הכל, גם עם מכות, פגיעה פיזית, נפשית ולעיתים קרובות גם מינית, בסוף, הילדים האלה רוצים רק דבר אחד - לחזור הביתה.

ליונית בת ה?10, שמתגוררת במרכז החירום בתל אביב, יש עיניים עצובות. לפני חודש היא הגיעה לכאן כי בקרב רשויות הרווחה התעורר חשד כבד כי נפלה קורבן לפגיעה מינית. וכאילו לא די בזה, הוריה גם חשודים בהזנחה קשה שלה. מאז שנכנסה בשערי המקום יונית לא הפסיקה לגעת בילדים האחרים ובעצמה. התנהגותה היתה פתוחה מאוד וחסרת גבולות. היא גם חזרה להרטיב במיטה, בכתה כמעט כל היום, ונדרשו מספר מדריכים כדי להרגיע אותה. אחרי חודש של שהות במרכז, היא פנתה למנהל, עמנואל אביטל, ואמרה לו: "טוב לי פה אבל אני רוצה הביתה, עמנואל, אני רוצה הביתה". עמנואל יסביר מאוחר יותר שהילדה הזאת דווקא מרגישה הרבה יותר טוב מאז שהגיעה אליהם.

גם ירון בן ה?4 נמצא במרכז לאחר שאמא שלו הביאה אותו לשם יום אחד ופשוט נעלמה. הילד הצעיר חווה הזנחה, והיה צריך ללמוד לראשונה במרכז החירום איך מצחצחים שיניים, איך מתקלחים, ואפילו איך אוכלים בסכין ומזלג. במשך ימים ארוכים עמד הפעוט ליד החלון וצפה בעיניים כלות איך רוב הילדים זוכים לפגישה שבועית עם ההורים שלהם. רק אחרי חודשים ארוכים הגיעה אמו שוב לביקור קצר. הצוות הטיפולי מספר שהיא נראתה מוכה, עם סימני פנס בעיניים. ירון סירב לרדת להיפגש עם אמא שלו. אחרי תחנונים גדולים הוא ירד לבסוף, שלח מבט מבועת באמו החבולה, ועלה שוב למעלה, מותיר אותה פעורת פה.
במרכז החירום אומרים שירון הוא סיפור הצלחה מבחינתם. ממש לאחרונה, אחרי שנה שלמה שבה טיפלו בו במסירות, שילבו אותו יחד עם הילדים האחרים, ולמעשה, הביאו אותו לכך שהוא מתפקד כשאר חבריו - נמצאה לו משפחה אומנת. זוג רופאים, שלהם ילדים נוספים, הסכים לקבל אותו למשפחתם והשמחה היתה גדולה.

"ממש עכשיו עשינו לירון מסיבת פרידה גדולה. היו כאן זוג רופאים שהסכימו לקבל אותו בלב חם, והם יהיו עבורו משפחה אומנת. הילדים נפרדו ממנו בצער והוא עצמו היה מאוד נרגש", סיפר עמנואל, וביקש להבהיר: "בהתחלה הם מגיעים לכאן וברוב המקרים הילדים מאוד מתנגדים לחיים החדשים, אבל אחר כך הם מבינים שכאן יש להם מקום חם ואוהב, ואז כבר קשה להם מאוד להיפרד".

מרכזי החירום משמשים כחדר מיון הקולט בזמן אמת ובשעות לא שגרתיות את הילדים. "מרכזי החירום מגנים על הילדים ואף מצילים את חייהם", אומר מנכ"ל משרד הרווחה נחום איצקוביץ', "בונים שם תכנית שתאפשר מוגנות לילד והתפתחות מיטיבה עבורו".

הנתונים שבידי משרד הרווחה קשים. בישראל יש עשרה מרכזי חירום לילדים מגיל שנתיים ועד 14. בשנה שעברה טופלו לא פחות מ?353 ילדים במרכזי החירום, 233 מהם נקלטו שם. שני שלישים מהנקלטים הם בנים, וקבוצת הגיל הגדולה ביותר מבין הנקלטים הם בגילאים 10-7. 88 מהילדים הובאו בצו חירום מיידי של פקידי הסעד עוד לפני שעניינם נדון בבית משפט בגלל דחיפות האירוע.

חנה סלוצקי, פקידת הסעד הראשית לחוק הנוער במשרד הרווחה, יודעת לספר עוד כי הסיבה העיקרית להוצאת ילדים מהבית למרכזי החירום היא הזנחה קשה. הסיבה השנייה היא היעדר סמכות הורית, תוך שילוב של בעיות התנהגות קשות של הילד.
נתון נוסף ומדאיג עוסק בפגיעות המיניות בילדים. בשנת 2009 נרשמה עלייה של 19 אחוזים במקרים של פגיעות מיניות בילדים, שכתוצאה מכך הוצאו מבתיהם. בנוסף, במרכזי החירום ברחבי הארץ שוהים לא פחות מ?34 ילדים שבמהלך שהותם במרכז התגלה כי הם נפגעו גם מינית.

השהייה במרכזי החירום אמורה להימשך כשלושה חודשים, שבמהלכם עוברים הילדים טיפולים פרטניים וקבוצתיים ונערכות שיחות עם ההורים. במרכזים יש עובדים סוציאליים, מדריכים ששוהים במקום 24 שעות ביממה, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. לעיתים נזקקים הילדים לשהות ארוכה יותר אם לא נמצאה עבורם מסגרת חלופית, או אם הם עצמם טרם סיימו את התהליך הרגשי והטיפולי.

לדברי סלוצקי, בשנה שעברה חזרו הביתה כ?28 אחוזים מהילדים. 14 אחוזים נוספים נקלטו במשפחות אומנה, ו?54 אחוזים, הועברו לפנימיות.

חלק מההורים, שילדיהם נלקחו מביתם, חווים ניתוק קשה וקורע לב. "קשה לי מאוד שהוא יצא מהבית אבל אני מבינה שכאן, כרגע, זה מקום יותר נכון עבורו", אומרת אם צעירה שממתינה לפגישה עם בנה שמתגורר במרכז. "ברור שאני רוצה כבר לראות אותו. אני שומרת איתו על קשר רציף ומאוד מקווה שהוא יחזור אליי מהר. אני אוהבת את הילד שלי אבל נקלענו במשפחה למצב כזה שאי אפשר היה להמשיך כך. כאן מטפלים בו פשוט נהדר".

לעומתם, הורים אחרים משלימים עם הניתוק מהילד ונעלמים מחייו. עמיחי, בן 9, הוצא מביתו כבר בגיל 5 והועבר להתגורר בפנימייה. אבא שלו נפטר ואמא שלו אלכוהוליסטית, שנעלמה מאז הוצא מהבית. אחרי שהות בפנימייה הוא הועבר למשפחה אומנת, אבל דווקא שם חווה הילד הצעיר פגיעה מינית. למוד סבל, עמיחי נאלץ לנדוד שוב, והתחנה הבאה שלו היתה מרכז החירום בתל אביב.

"ידעתי שאני חייב להציל את הילד האומלל והכל כך חמוד הזה", מספר עמנואל. "הפכנו עולמות ומצאנו את אמא שלו. הפגשנו ביניהם כאן וזה היה מרגש עד דמעות. זה היה מפגש מאוד טעון. אנחנו עשינו איתם עבודה מאוד עמוקה ואינטנסיבית. זהו, עכשיו עמיחי יצא הביתה, לאמא שלו שעברה גמילה. הם באים הנה כל שבוע לטיפול, לשיחות ואני מלא סיפוק ואושר שהצלנו לו את החיים".

במרכז החירום בתל אביב יש חדרי אמנות, חדרי טיפולים, קומת לימודים, קומת שינה וגג גדול. הילדים הקטנים מציירים וכותבים את תחושותיהם בסיפורים. הסיפורים התמימים מסתירים מצוקות קשות ואינם קלים לעיכול. א' בת ה?10 כותבת כך: "סיפור על בית. פעם אחת היה בית והאנשים שגרו בו עברו לדירה אחרת, והרימו את הבית על משאית. זה היה בית סגור. והאנשים שעברו בבית, הם סגרו את הבית עם ברזל שמי שבא לא יראה מה יש בפנים. הם הסתירו כמה אנשים בפנים וסתמו להם את הפה. שלא ידברו, שלא ישמעו אותם ויפתחו כי אם הבית היה פתוח אז הם יקפצו".

ילד אחר כתב סיפור פשוט אך רב?משמעות. "היה עץ, העץ היה עצוב בגלל שנפלו לו כל הפירות. כל יום היה נופל כמה תפוחים. העץ היה בוכה כל יום, בבוקר ובלילה ובערב, הוא הפסיק לשחק עם הילדים והיה עצוב. פתאום באה ילדה והדביקה לו את התפוחים לעץ שלא ייפלו ואז הוא נהיה שמח".

אחר הצהריים מתכנסים הילדים הגדולים יותר במרכז החירום, בני 9 עד 14, לפגישה השבועית. "הוא כל הזמן מאיים עלינו, גונב לנו קלפים, ואומר שאם לא נביא לו בובות של קלפים הוא יפגע בנו", מאשים אחד הילדים בפגישה את אחד מחבריו שיושב בחדר. עמנואל מרגיע את המצב והילד שמותקף אומר שהוא בכלל לא כזה. אחר כך שמעון בן ה?12 מבקש לדבר. "אמא שלי הולכת למות", הוא מספר. "אבא עזב אותנו לפני הרבה שנים ובגלל זה אני אוכל המון. בגלל זה אני שמן. את כל דמי הכיס שאני מקבל כאן אני מוציא מיד על אוכל. אני רוצה לבקש שלא תצחקו עלי שאני שמן. הדבר היחידי שבגללו יש לי קצת טוב בחיים זה האוכל.
אני אוכל כי רע לי", הוא אומר בכאב. דממה משתררת בחדר. גם שמעון יושב בשקט.

במרכז החירום כבר ערב. תל אביב נערכת לעוד לילה ללא הפסקה, והמדריכים מארגנים יציאת ערב, הפעם לסרט. הם נראים שמחים. י', בת 14, שנמצאה משוטטת מוזנחת ברחובות לפני כחודשיים, התלבשה חגיגי. היא אומרת שזה כיף. שסוף סוף גם לה יש בית. שגם לה יש איפה להניח עכשיו את הראש בלילה ולישון בשקט.