פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      * הקמפיין הינו שחקן

      שלל השחקנים שמופיעים בקמפיין למניעת העסקת עובדים זרים מבהירים מצוין שהבעיה אינה הידיים התאילנדיות והפיליפניות, אלא הידיים הישראליות - שלא מוכנות להתלכלך

      עבודה טובה עשו בלשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ). כשצפיתי בנעה הראל, סטודנטית לחינוך מיוחד שרוצה לממן את הלימודים אבל לא מצליחה למצוא עבודה בניקיון בתים, חשתי רגשות אשם עזים על כל הפיליפינים, התאילנדים והסינים שמעולם לא העסקתי. אבל אז, רגע לפני ששלחתי יד לממחטה, צדה את עיני כתובית מיקרוסקופית, זניחה לכאורה - "המציגה הינה שחקנית".

      כן כן, אפילו לצורך פרסומת בטלוויזיה לא הצליחו למצוא בלשכת הפרסום הממשלתית עובד עם תעודת זהות כחולה שמוכן, ולו באופן תיאורטי, לעבוד בניקיון בתים או בטיפול בילדים. גם שני סרטוני הפרסומת האחרים המובילים את הקמפיין – באחד מוצג אלי שמש, שיפוצניק בעל "ידי זהב" ובשני רני כרמלי, בחור צעיר אחרי צבא שרוצה לעבוד במסעדה (לא כשף חס וחלילה) מופיעה הכתובית. בקטן כמובן, כדי לא להרוס את הדרמה.

      מאשרים עבודה זרה וכועסים על האזרח הקטן

      אלא, שהכתובית הזעירה הזו מוכיחה את מה שברשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול לא אוהבים לשמוע – שורשה של בעיית האבטלה בישראל (ככל שתהיה כזו), אינה העובדים הזרים. העובדים הזרים אינם מתחרים כלל באותו שוק עבודה של העובדים הישראלים.

      העובדים הזרים מתחרים ביניהם למעשה על המשרות שמרבית הישראלים לא יסכימו לאייש לעולם. החלטות הממשלה, המאשרות מדי תקופה "יבוא" של עובדים זרים נוספים, אינן פוגעות בעובדים הישראלים. הן כן פוגעות בעובדים הזרים הנמצאים בישראל, ואינם מוצאים עבודה. אותם עובדים אגב, שבשל ההלוואות הגדולות שלקחו כדי לממן את הגעתם ארצה, שבויים בישראל עד שיצליחו להשיב את כל סכום ההלוואה. מדיניות השמיים הפתוחים והדלת המסתובבת (המקודמת לא פעם על ידי אותה ממשלה עצמה!) פוגעת בעובדים הזרים שכבר הפקידו סכומים אסטרונומיים בידי קבלני כוח אדם רק כדי להגיע לארץ המובטחת ולגלות שאין להם עבודה, לא בעובדים הישראלים שממילא לא יאיישו את אותן משרות.

      האירוניה הזו בולטת במיוחד בהחלטת רשות האוכלוסין אתמול, שהיא כאמור מובילת הקמפיין כנגד העסקת עובדים זרים. מדובר באישור הגעה של 3,700 עובדים לענף החקלאות בישראל. אכן – בעוד נוזפים בנו על העסקת עובדים זרים, דואגים למלא את ישראל בעובדים זרים למכביר. אין לי אלא להסיק מכך, שרשות האוכלוסין עצמה אינה מאמינה בקמפיין שהיא דואגת לקדם באופן מאסיבי בשבועות האחרונים. אחרת, כיצד ניתן להסביר את ההחלטה? אם ישנם ישראלים כל כך רבים שנגזל מהם מטה לחמם, ומן הצד השני צורך משווע בידיים עובדות – מדוע להכניס אלפי עובדים נוספים שיתחרו על מקומות העבודה המבוקשים?

      עובדים, אבל רק במשרד ממוזג

      בשיחה שניהלתי לאחרונה עם חקלאי ותיק באזור הערבה, הוא סיפר לי שהעובדים הישראלים פשוט אינם מוכנים לעבוד בתנאים הקשים שדורשת העבודה בחממות. עובדים ישראלים מסכימים לעבוד כמנהלי עבודה ובבתי האריזה. החום הלוהט, עבודת האדמה והעבודה הפיזית הקשה הם לא תנאי עבודה מפתים עבורם.

      המחסור בידיים עובדות (תוצרת תאילנד) שגרם לזעקת החקלאים, לנזקים כספיים גדולים ולזריקת טונות של תוצרת חקלאית, מלמד גם הוא, שהסיבה לאבטלה בישראל (שאחוזה אינו כה גבוה) היא לא העובדים הזרים. הבעיה היא אולי "חינוכית", והיא הנגע הרע של מרבית מדינות המערב. כולנו רוצים לעבוד במשרד ממוזג, לנהל ולהפעיל את הראש – אבל לא את הידיים.

      כך גם לגבי עבודות הסיעוד השונות – טיפול בקשישים עריריים, בנכים ובילדים. קשה לחשוב מה היה קורה אם ביום אחד היו נעלמים כל המטפלים הפיליפינים הגודשים את השדרות הערים השונות בשעות בין הערביים עם מטופליהם. אני רוצה לראות את אותם ישראלים הצובאים על דלתות שירות התעסוקה ממלאים את החסר. שוב, עבודה פיזית, קשה ומפרכת – כנראה שזה לא בשבילנו.

      לא מזמן סיפרה לי קרובת משפחה שהיא מחפשת עוזר/ת בית ומטפלת. היא החליטה להעסיק ישראלית (ולא מאהבת מרדכי – אלא החשש ממשטרת ההגירה). אותן עובדות בודדות שהסכימו להגיע לראיון העבודה הציבו תנאים בלתי אפשריים, וכלל לא רצו בתפקיד. עודף ביקוש כבר אמרנו?

      לסחוט דמעות תנין

      בואו נהיה לרגע כנים עם עצמנו – האם אנחנו רואים את עצמנו מטפלים בקשיש סיעודי במשך עשרים וארבע שעות ביממה? מנקים את ישבנו, מאכילים אותו ורוחצים אותו? האם אתם מסוגלים לעבוד תחת השמש הקופחת בערבה בקטיף פלפלים? ואם לא אתם – אולי חברים שלכם, ואולי מישהו אחר – דמות של ישראלי "ערטילאי" (שחקן כנראה) שימלא את התפקידים האלו, שכולנו צריכים אבל לא רוצים למלא בעצמנו.... אני כבר מסוגלת להודות – אנחנו זקוקים לעובדים הזרים, לא פחות מאשר הם זקוקים לנו ואולי אף יותר. עוד רחוקים הימים שבהם נשוב לערכי העבודה שלהם הטיף א.ד. גורדון.

      גם הדיון הניטש בתקופה האחרונה סביב ההשתתפות בכוח העבודה של האוכלוסייה החרדית, שם אחוז האבטלה מאמיר לגבהים אסטרונומיים, מביא לאותה מסקנה עגומה.
      ניתוח מאפייני התעסוקה של האוכלוסייה החרדית לשנת 2009 -2010, שערך מינהל מחקר וכלכלה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, מלמד ששיעור התעסוקה הכללי של המגזר החרדי (נשים וגברים) הינו 43.2 אחוזים. שיעור המשתתפים בכוח העבודה עמד על 48.5 אחוזים בהשוואה לשיעור השתתפות בקרב האוכלוסייה החילונית אשר עמד על 79 אחוזים (!)

      גם במקרה הזה, אני לא מצליחה לדמיין (אפילו בחלומותיי הפרועים) אברך חרדי שהולך אחרי הלימודים בישיבה לשטוף כלים במסעדה הסמוכה לביתו. או לחילופין, מטפל בקשיש הזקוק לעזרה, שלא לדבר על קשישה... ואכן, הנתונים מאוששים זאת – 65 אחוזים מהמובטלים החרדים מצהירים כי אינם מעוניינים לעבוד בעסקים מעורבים בהם אין הפרדה בין המינים רחמנא ליצלן או שרוב העובדים בהם אינם חרדים...

      המסקנה המתבקשת היא שקמפיינים טלוויזיוניים, סוחטי דמעות ככל שיהיו, לא יצילו את שוק העבודה בישראל – במיוחד בעידן פוסט תכנית ויסקונסין.

      * הכותבת היא כתבת "רדיו דרום"