בראיון שהעניק לאחרונה לערוץ 2, שלל הנשיא הפלסטיני, אבו מאזן, את רעיון ההכרזה החד?צדדית על הקמת מדינה פלסטינית, משום שהוא מבין כי משמעות הדבר היא הסתפקות בחלק קטן מן הגדה המערבית תוך כדי הפיכת הסכסוך הלאומי בין שני הצדדים לסכסוך גבולות רגיל. הוא גם מבין שהאיום בכך שממערב לירדן תקום מדינת ה"ישראטין" לפי התיאוריה של "גדול המנהיגים הערבים", מועמר קדאפי ההזוי, הוא איום חלול, וזאת משום שכל ראש ממשלה ישראלי יעדיף נסיגה חד?צדדית על פני הסכמה למדינה דו?לאומית. גם את האופציה האלימה שלל אבו מאזן באופן הברור והחד ביותר. הוא יודע שאלימות יכולה להציק לישראל, אך את מחיר הדמים הגדול יותר ישלמו, כתמיד, הפלסטינים. הוא לא דיבר, פומבית, על האיום האמיתי. אך יש בסביבתו הקרובה מי שמדבר על כך ללא היסוס.
הכוונה היא לפירוק הרשות הפלסטינית אם המו"מ עם ישראל לא יעלה יפה. אבו מאזן יודע שגם אם אובמה יציע תוכנית משלו, על רקע כישלון אפשרי של המו"מ, ישראל תוכל להתנגד ולהעלות אינסוף הסתייגויות ממנה. הוא מבין גם שהבאת תוכנית כזו לאישור מועצת הביטחון של האו"ם לא תוביל לכלום. כך, למשל, האו"ם לא אימץ מעולם את הסכמי קמפ דייוויד מ?1978, אבל אימץ בהתלהבות את "מפת הדרכים".
הפלסטינים יחזירו את המפתחות
הנשק האפקטיבי היחיד שנמצא בידי אבו מאזן הוא לומר לישראל כך: במסגרת הסכמי אוסלו הוקמו רשות פלסטינית ומוסדות. הרשות אמורה היתה להתקיים במשך חמש שנים, ולהתחלף במדינה פלסטינית. אם הפלסטינים רוצים להקים מדינה - הם זקוקים להסכם עם ישראל. מדינה ללא הסכמה הוקמה כבר בקונגרס הפלסטיני ב?1988, ואין לה שום משמעות.
הקמנו מוסדות, הקמנו מערכת ביטחון, בחורינו אומנו על ידי גנרלים אמריקנים, יאמר אבו מאזן, ואילו אנו מואשמים על ידי הציבור שלנו (וגם על ידי המתנחלים) בכך שהפכנו לחלק ממערכת הביטחון הישראלית. אנחנו מקבלים תרומות ממדינות בעולם ומכסים בעצמנו את כל ההוצאות השלטוניות בשטחים, אחרי עשרות שנים שבהן ישראל מימנה זאת במיליארדי דולרים רבים. הפכנו, במידה רבה, לקבלני משנה של ישראל בשימור הכיבוש. הסכמנו לכך כי הערכנו שזו תקופת מעבר לקראת הקמת מדינה פלסטינית בכל הגדה המערבית (ועזה). חלפו 16 שנים. בחלומותינו הגרועים לא העלינו על דעתנו שזה יימשך זמן רב כל כך. גם לנו יש חלק באשמה, אבל זה לא יכול להימשך.
נכון, אנו מעסיקים רבבות, יש לנו תנאי שכר וחשבון הוצאות, ולא קל לנו לוותר על כל זה. אבל ככל שהמצב המלאכותי הזה יימשך, יקשה עלינו לשנותו. גם למדינות התורמות מתחיל להימאס לתרום עבור משכורות המנגנון המסורבל. לכן, אם שיחות הקירבה יתגלו כניסיון נוסף להרוויח זמן, ואם הפער האמיתי שיתגלה בהן יהיה גדול מכדי לגשר עליו - נעשה מעשה. על מגש של כסף נגיש לכם את מפתחות השטחים שכבשתם ב?1967. תודה על הנשיאות, על ראשות הממשלה ועל המכוניות. אתם תחזרו ותנהלו אותנו.