קל לצקצק, קשה לבצע

גירוש 1,200 ילדי העובדים הזרים מתקרב עם סיום שנת הלימודים הנכחית. נגד ההאבסורד הזה החליטו לשיר, וגם לזייף קלות 10 עיתונאים, שישה ח"כים, ארבעה פוליטיקאים לשעבר, שר, סגנית שר, שתי נשות חינוך, פעילה חברתית אחת וזמר ידוע. מאחוריהם 20 מתנדבים שהחליטו לתרום ממרצם וכשרונם לטובת מאבק הילדים.

בטורה של דורית אברמוביץ', שהתפרסם לאחרונה באתר זה (ר' קישור) היא טוענת כי ה'קמפיין' מייצר גזענות. האם זהו 'סרט התדמית' שמגביר כל כך את הגזענות ומחליש את שלל המאבקים נגד אפליית מוחלשים בארצנו הקטנטונת? מזל שסגרנו את הפינה. עם כל הכבוד למלחמה הכוללת שדרושה למיגור הגזענות, להסיק ולהשליך מצבע עורם של המשתתפים בשיר 'הבית שלי הבית שלך' ולהאשימם בגזענות - זוהי גזענות בפני עצמה.

אברמוביץ' כמעט מעודדת את 'הקורא הביקורתי' להבדיל בין מאבק ראוי ובין מאבק חברתי בעל 'קונטקס' בעייתי לכאורה. אין ויכוח אודות המצב הקטסטרופלי בשכונות דרום ת"א. הוותיקים (שרבים מהם, מה לעשות, מזרחים) רואים אמפתיה ציבורית רחבה, פתיחות ורוחב לב המופנים אל קבוצה שונה בתכלית. המצב אכן עגום. הבה נודה על ליבנו המצטדק כי גם טרם הגעת האחרים וילדיהם לא באמת הבחנו בעוני שלהם - השכונות היו מוזנחות שנים ונוכחותם ומאבקם של הילדים הזרים לא הוא שפוגע ומחליש אותם. ההירתמות הזאת בסך הכל צובטת את 'המצפון האשכנזי' של אלו שלא ראו/שמעו/ידעו במשך כל השנים את מי הם משאירים בשוליים.

הערבוב של נושא הפליטים, הילדים, הפלסטינים וכל מדוכאי העולם מזיקה לכל מאבק בנפרד ולכולם יחד. הערבוב הזה רק מטשטש את הטעויות שעשתה המדינה במדיניות ההגירה. במאבק על מעמד הילדים השעון מתקתק ואם לא נעשה מעשה, ומוטב מעשים רבים, הילדים האלה לא יהיו פה ויגרם להם נזק בלתי הפיך!

כמה מאיתנו שותפים למאבקים חברתיים, בסוגיות שקשורות לכלל? מבלי שנשים לב, אנחנו נתקלים בסוגיות כאלה מידי יום. להלן דוגמא:

ההתלבטות המתמדת האם לחכות לאוטובוס, או לעלות על מונית שרות היא בעצם הימור. הדבר הנכון חברתית, כלכלית ואקולוגית הוא להמתין לאוטובוס. אבל בכל זאת ממהרים ומציצים על מצב מונית השירות.

מכירים? אתה שם, וכבר התאספו שישה-שמונה נוסעים. הנהג הרי לא יצא לפני שיתאספו 10 נוסעים. לשבת בלי לנסוע - מלחיץ. מהווילון אתה מציץ על תחנת האוטובוס, הרבה אנשים וכנראה שהאוטובוס יגיע מיד. בינתיים, עוברים מצטרפים פוטנציאלים, מתלבטים, אך מחליטים להמתין לאוטובוס. הדקות חולפות, לא ברור האם היתרון היחסי למונית עדיף ... בעוד שניות יגיע האוטובוס. ההימור בעיצומו. יושבים בדממה. איש איש ואיחורו... כשהאוטובוס יגיע, חלק משותפייך לנסיעה יזנקו וימהרו לאוטובוס.
אלא שאז תישאר גם אתה מופסד ושוב תצטרך לחכות עד שיצטברו די נוסעים. האם לברוח גם כן לאוטובוס, אתה חושב לעצמך ?! והממהרים והמאחרים? והנהג, האם יפסיד עוד נסיעה? האם יעשה את היומית?

האם אפשר לסמוך על שותפי לנסיעה? האם יש עם מי לצאת לדרך? קשה לומר. אך באופן ברור ההימור הוא שישאיר אותנו לבד. לנצח.

אברמוביץ' טוענת שמאבק אחד מחליש אחר, מלחמה בגזענות מעצימה אותה. היא לא מבקשת מאיתנו לוותר על מאבקים צודקים, היא מבקשת מהעושים במלאכה דבר חמור מזה, להמר על מאבקינו, ועד למציאת מספיק סיבות טובות לצאת לדרך.

הימורים ידועים כהתמכרות מסוכנת שטרם הובילה לרווחה כלכלית. כידוע, ההתמכרות נפוצה יותר בקרב השכבות החלשות: העניים והעניות. אולי זה גם בגלל שאף אחד לא שר בשבילם. 'האשכנזים המתנשאים' ממשיכים לשלוח ילדיהם לחוגי אומנות ומדע באשכולות פיס מפוארים שהקים לנו 'ברוב טובו' מפעל הפיס על חשבון המינוס ופשיטות הרגל של מיטב מובטלי הפריפריה. זה בסדר, לנו האליטיסטים יש את 'אחד נגד מאה' בעונה רביעית, הימור אינטילגנטי, אז למה בכלל שנהמר על דבר פעוט כמו מאבק צודק?

אני מנסה לומר שאם היינו נלחמים רק עם מי שמסכים איתנו מראש בכל היינו נשארים עם לא הרבה יותר שותפים מתכולתה של מונית שירות. אולי כדאי שנשב בשקט בחושך ונוסיף לכתוב, ולהרהר... כמה קלה הלשון המצקצקת.

גילויי אפליה כנגד קבוצות מדוכאות קיימים כאן בכל הפניית מבט. מה לעשות, אנחנו חיים בחברה חשוכה, ובמדינה שקוראת לעצמה מערבית ומתקדמת, אך בפועל בכל מדד אפשרי מחינוך, דרך שחיתות ועד תאונות הדרכים היא האחרונה במערב והראשונה במדינות העולם השלישי. המאבק נגד הגזענות הוא חובק תרבויות ממש כמו המאבק בעד הצדק, הסובלנות, ונגד העוני והניצול. טרם ראיתי מישהו בסביבה שהרים שיר, הפגנה, או מיזם ססגוני נגד העוני שלא לומר בעד השלום. נכון, שבממשלה מכינים תוכניות ותקציבים אבל קשה לזכור מתי לאחרונה זה הצליח. האם זכור מאבק ציבורי אמיתי נגד העוני? לא ולא בגלל שהוא נכשל, אלא בגלל שהוא לא היה. מהשתתפותי במאבקים חברתיים מי שמתנדב ונרתם הם בעלי אותם פרצופים. ככה זה עם התמכרויות.

הייתכן שבעיית הגזענות טמונה דווקא בכל היתר שלא הסכימו להשתתף למען דחיפות המטרה? האם 114 חברי הכנסת הנותרים השתתפו במאבק כנגד גזענות מוקטנת או מוגדלת? ויתר נציגי הממשלה ? ומדוע סרבו רבים מהעיתונאים להשתתף? האם כ-ו-ל-ם סברו כי השתתפות במחאה אחת פוגעת באוכלוסיות נשכחות? הרי קל ונוח שלא לפגוע וגם לא לנקוט עמדה.

פעם נהגו לומר 'מי שלא עושה לא טועה' ואילו היום זה לא בסדר לעשות. האם מישהו עוד נלחם כאן בעבור משהו? האם שמעתם מישהו שר/ צועק/ לוחש כנגד משהו? קל מאד לצקצק בלשוננו, אך קשה הרבה יותר להרים את הכפפה.