מתלבשת צנוע ולא שוכחת שביס

בישראל 2084 (אבל זה יקרה כבר ב2040), אני מסיעה את הנכד שלי לגן. כשאני שמה לב שהשביס הוזז ממקומו, אני עוצרת בחרדה ומסתכלת שאין שום ניידת צניעות באזור - יש לי הרגשה שהם בכל צומת לאחרונה. הילד קולט את הפאניקה שלי, מחייך אליי ואומר: "נו שויין בובע". עדיין לא לימדנו אותו עברית, כדי שלא יזרוק מילים בגן. שתדעו, נושא החינוך של הנכדים חשוב בבית שלנו מאז ומתמיד, ואנחנו גם משתדלים להצניע את העובדה שהסבא שלהם נולד בטוניס, זה לא בריא. את הנכדה הבכורה שלי, בת ה-20, התחלנו ללמד מתמטיקה השנה. זה בשעות מאוחרות בדרך כלל והמורים הפרטיים עולים הון תועפות, אבל אני מאמינה שזה שווה את זה.

תראו, כמו כל אימא טובה אני עוזרת לילדים כמה שאפשר עם הנכדים, אך מדי פעם אני מרגישה שאני מגדלת אותם כמעט בעצמי. זה לא באשמת הילדים שלי, הם עובדים מאוד קשה בשנים האחרונות, כ- 12 שעות ביממה לפחות, וזאת רק כדי להחזיק את המשפחות שלהם באיכות חיים סבירה בקושי. פעם הם עוד היו מתלוננים, אך בשנים האחרונות הם מקבלים זאת במעין הכנעה שאני לא יודעת להסביר, כאילו שהמצב שלהם מובן מאליו, זה הפך לחלק מסדר הדברים.

תבינו, אין להם בעיה לעבוד קשה, לכן אני חושבת שהמצב הזה לא היה כל כך נורא עבורם, לולא התחושה הכללית הזו שזה לא סוף פסוק. לא ששיעור הפריון שלנו כחברה לא חשוב, אבל אני פשוט לא מבינה איך כל הסיפור הזה אמור לעבוד. הבעיה היא שמס הכנסה של המדינה נהיה כל כך כבד, שאתה פשוט לא מצליח להביא פרנסה נורמלית (אני חושבת שהוא עומד על כמעט 70% כיום, אולי מעט יותר, אל תתפסו אותי במספר). זה קשה לפרנס עם משכורת אחת שמונה משפחות וזה לא שהם לא מנסים, אבל שנה הבאה נצטרך כבר לפרנס עשר משפחות, ומה אז?

אם תסתכלו לא תזהו אותם, הילדים שלי וגם חבריהם לבושים למהדרין כמובן, כדי שלא להתייצב בבית דין באשמת פגיעה בצניעות החברתית. אבל שתדעו, הם אלו שסוחבים פה את כל הסיפור הזה.

כשאני מסתכלת קדימה אני מודאגת. המגזר החילוני עומד על בקושי 20% מהאוכלוסייה וכל בחירות כלליות המצב מתדרדר. אני מביטה על עצמי במראה, מביטה על הילדים, הנכדים, הרחובות והכבישים – ולא מזהה את המדינה שנולדתי בה.

בדרך חזרה מהגן אני עוברת ליד מגרש גרוטאות ישן וקולטת בזווית העין משהו אדום מבצבץ. מכונית אדומה, ישנה, בקצה המגרש. אני מביטה במכונית ונזכרת בימים אחרים. ימים שבהם יכולנו לקנות רכבים אדומים. יכולנו להתלבש בצורה חופשית – מבלי שנואשם בפגיעה ברגשות הרוב ובפריצות. בימים שהתקשורת הייתה חופשית. עכשיו התקשורת כולה מדברת בגוון אחד. שחור.

אני נזכרת בעצב בתקופה ההיא, שבה כל מה שעניין אותנו היה האיום האירני, האויבים מבחוץ, היחסים עם עם אובמה. כולנו ידענו שהיום הזה יקרה. כולנו המשכנו לממן את המגזרים הללו, לאפשר להם לחיות מחוץ לגזרת הדמוקרטיה. הם למדו כל היום, 65% מהם לא עבדו, רובם המוחלט לא התגייסו לשירות צבאי. ועדיין, המיסים שלנו, הדם שלנו, הצביון של המדינה שלנו – עלו על מזבח הסובלנות לאחר. וחינכנו דורות שלמים שכך הוא המצב.

לאחרונה גוברת החקיקה נגד הירידה מהארץ. היא נעשית באמתלת מצוות יישוב הארץ, אך ברור לכולם שמטרתה היא אחת: לקרקע בארץ את החילוניים שעוד נותרו להם המשאבים להתחיל במקום חדש.

אני לא יודעת עוד כמה זמן השטייטעל הזה ישרוד. אני רק יודעת שעד היום האחרון שלי כאן, לא אוכל לסלוח לעצמי על מה שקרה לבית שלי.

התיאור לעיל הוא העתיד הוודאי שלנו, כשאנחנו מתקדמים לקראתו בצעדי ענק. בעוד עשרות שנים בודדות, הישראלי החילוני יהפוך למיעוט במדינה שהוא הקים. הערכים ההומניסטיים, הדמוקרטיה, ההשכלה, הטכנולוגיה, החופש שגדלנו עליהם ונלחמנו לממש – יוותרו בגדר נוסטלגיה.