פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארה"ב, סוריה וישראל - האם לסמוך על אסד?

      אחד מסימני השאלה המטרידים לגבי מדיניות החוץ האמריקאית הנוכחית בכלל, וזו הנוגעת למזרח התיכון בפרט, קשור ליחסי וושינגטון עם דמשק. זמן קצר לאחר כינונו התחיל ממשל אובמה לשגר מסרים לסוריה בדבר מוכנות לפתוח דף חדש.

      פוליטיקאים ופקידים אמריקאים החלו לטלטל את עצמם לדמשק. הממשל הפגין בכך את גישתו החדשה ביחסי אמריקה עם העולם. בניגוד לממשל בוש, ממשל אובמה דוגל ב"הידברות" גם עם הגרועים שבמשטרים - מטהרן של אחמדינג'ד ועד לקראקס של צ'אבס.

      סוריה התאימה למגמה, ובוושינגטון סברו כי אולי אפשר יהיה לשלב אותה גם בתהליך השלום עם ישראל ולנתק אותה מאירן. הכוונות הולידו מעשים. ננקטו מהלכים להביא לביטול חלקי של הסנקציות על סוריה, הורחבו קשרי המסחר, צומצם האיסור על השקעות אמריקאיות בסוריה (גם האיחוד האירופי הלך בעקבות האמריקאים), התרחבה התיירות אליה, וחשוב מכל - וושינגטון הודיעה שאחרי חמש שנים היא תחזיר את שגרירה לדמשק. השגריר אכן מונה, אף שטרם התייצב במקום כהונתו ובינתיים יושב שם ממונה זמני. השלטונות הסוריים אסרו על מגעים ישירים איתו והוא אף לא התקבל, ולו לפגישה, אצל שר החוץ הסורי.

      אין שום ספק שהמדיניות האמריקאית החדשה אכן השתלמה - בעיקר לסוריה, שנחלצה בקצב מהיר מהבדידות המדינית והכלכלית שלה. תוצאות אחרות, כלומר כאלה שוושינגטון ציפתה להן, לא התממשו. אדרבה: דמשק המשיכה לתמוך בגורמים טרוריסטיים בעירק שחיבלו במאמצים האמריקאיים לייצב את המשטר שם; ניסתה, בשיתוף פעולה עם קוריאה הצפונית, לפתח נשק גרעיני; סיפקה טילים ואמל"ח אחרים (הן מתוצרת עצמית והן מתוצרת אירנית) לחיזבאללה ולחמאס; המשיכה לבחוש בלבנון ולשקם את מעמדה שם; הקצינה, כפי שעשתה גם השבוע, את עמדותיה בקרב העולם הערבי נגד שלום עם ישראל; והעלתה את רף האלימות המילולית כלפיה.

      וושינגטון במבוכה

      גם הציפיות שחימום היחסים בין ארה"ב לסוריה יביא לצינון הקשרים בין האחרונה לטהרן התבדו. נראה שהאמריקאים, לא בפעם הראשונה, הסתכלו מבעד משקפת הפוכה. מכל מקום, במזרח התיכון יבחנו בעין חדה מאוד את האמצעים שהאמריקאים נוקטים כדי לשים קץ למאמץ הגרעיני של אירן. כל זמן שמשטר האייתוללות ימשיך להתל בעניין זה באמריקאים וכל עוד וושינגטון לא תאותת כי היא תשקול לממש גם אופציות אחרות - אסד לא יתנתק מאירן אלא דווקא יוסיף לחפש את קרבתה.

      נראה שגם בוושינגטון קיימת עכשיו מבוכה לנוכח התקוות הנכזבות מסוריה. נייר עבודה פנימי של מחלקת המדינה מעיד על הבלבול והסתירות שקיימים, למשל, בקשר לסנקציות שעודן מוטלות חלקית על המשטר בדמשק. דוברים אמריקאים בכירים, כולל מזכירת המדינה קלינטון ומזכיר ההגנה גייטס, החריפו את הטון כלפי דמשק בעניין הסקאדים והנשק האחר שזו מספקת לחיזבאללה ולחמאס, ובסנאט האמריקני נתקל מינוי השגריר (ליתר דיוק, השגרירה) לדמשק בקשיים, בעיקר מצד הרפובליקנים.

      נודה על האמת, גם בישראל קיים לא מעט בלבול לגבי סוריה. למרות היעדר אינדיקציות ממשיות לכך, יש מי שסבורים שניתן להגיע ללא קושי רב לשלום עם סוריה, וכי המחיר ידוע אך יביא לשינוי חיובי יסודי מבחינת מעמדה האסטרטגי של ישראל. יש גם מי שמבטל טיעונים אלה בנימוקים מנימוקים שונים המתבססים, בין היתר, הן על סיבות הנובעות מאופי המשטר בסוריה והן על חוסר הגמישות שסוריה הפגינה בכל הניסיונות עד כה לקדם עימה דיאלוג של שלום.

      כך, למשל, תבעה סוריה, גם בשיחות שפרדסטאון עם אהוד ברק, את חופה המזרחי של הכנרת, אף שזה לא נכלל מעולם בתוך גבולותיה החוקיים והמוכרים. יש אצלנו גם מי שסבורים שעל ידי העברת הדגש בתהליך המדיני מהנושא הפלסתיני לנושא הסורי, נוכל להסיר מעלינו לחצים אמריקאיים צפויים - אך מה שסביר יותר הוא שמהלך כזה דווקא יכפיל את הלחץ הפוטנציאלי, ולא להפך.