שיחות הקרבה: הפלסטינים מאוכזבים מהממשל

מסמך מסווג אשר נכתב על ידי אחד מהנושאים ונותנים הראשיים של הפלסטינים, והועבר לבית הלבן בדצמבר 2009, מציג כך את העמדה הפלסטינית ביחס למשא ומתן: ב?30 ביולי 2008 נערכה פגישה משולשת ישראלית?אמריקנית?פלשתינית שנסבה על הסדר קבע. בחלק מהסוגיות הושגו הסכמות, ובחלק לא. לדוגמה, ממשלת אולמרט הסכימה לחזרה ישראלית לגבולות 67' תוך חילופי שטחים, אך דרשה חילופים של 6.5 אחוזים בעוד הפלסטינים הסכימו ל?1.9 אחוזים. בנושא הפליטים, נטען במסמך, הסכימה ישראל לחזרה של 1,000 פליטים בשנה למשך חמש שנים מטעמים הומניטריים. לעומת זאת, הפלסטינים דרשו חזרה של 15 אלף פליטים בשנה במשך עשר שנים ובדיקה מחודשת של הנושא בתום עשור.

בדצמבר 2008 אמר הנשיא ג'ורג' בוש לאבו מאזן כי עד ינואר 2009 יעבירו לו הצדדים את עמדותיהם בעקבות הסיכומים שהושגו, וזאת כדי שיוכל להעבירם לממשל שיבוא אחריו. הישראלים לא עשו כן. בוש, נטען במסמך, אמר לאבו מאזן שהישראלים התחמקו.

מאז כניסתו של אובמה לתפקידו נפגשו הפלסטינים עם נציגו, ג'ורג' מיטשל, עשרות פעמים.

עד לפני כחצי שנה אמר להם מיטשל כי אין לו דרישות נוספות מהם. דרישותיו, כך נטען במסמך, הן רק כלפי ישראל, שצריכה להפסיק את הבנייה בשטחים ולהתחיל בשיחות מהמקום שבו הופסקו ב?2008.

אולם לפי המסמך, מיטשל שינה את עמדותיו ואימץ את העמדה הישראלית במהלך כהונתו בתפקיד. לפי המסמך, הוא קיבל את הטענות הישראליות כי השיחות לא צריכות להתחיל במקום שבו הופסקו, והסכים שכל צד יעלה כל נושא לשולחן. בנוסף, הוא קיבל את העמדה שלפיה השיחות ייפתחו ללא תנאים מוקדמים.

למעשה, המסמך מצייר תמונה שבה הממשל האמריקני הולך שבי אחר העמדות הישראליות. במצב זה, אף שהממשל מנסה להפעיל לחץ על הפלסטינים באמצעות מדינות ערביות נוספות, הוא למעשה מתרחק מהם. התקווה הגדולה שהיתה בעולם הערבי עם היבחרו של אובמה - מתפוגגת.

מאז כתיבת המסמך מראים סקרים כי האמון שיש לפלסטינים ביכולתו של אובמה להביא שלום פוחת. ניתן לשער כי לו מסמך זהה היה הולך ונכתב בימים אלה, היו הפלסטינים טוענים בו כי גם המשך הבנייה הישראלית במזרח ירושלים וההפסקה הזמנית בלבד של הבנייה בהתנחלויות הם ביטויי כניעה נוספים של הממשל לעמדה הישראלית. וכך, בעוד בצד הישראלי יש תחושה שהממשל מפעיל עלינו לחץ ומחליש את היחסים, מבחינת הפלסטינים המצב שונה לחלוטין.

לכן נראה כי כשיחלו שיחות הקרבה, על שני הצדדים יהיה לגשר על פערים עמוקים. רק תחושה אחת תהיה משותפת להם - חוסר אמון וכעס כלפי האמריקנים. מלבד זאת, כל צד יגיע למשא ומתן כשהוא חש כמי שוויתר באופן משמעותי מהאחר ואף עשה צעדים מרחיקי לכת למענו. זו נקודת פתיחה בעייתית למשא ומתן, בייחוד כאשר שני הצדדים אינם מאמינים במתווך האמריקני שאמור לקרב ביניהם.