עת לאחריות חברתית אמיתית

בשנים האחרונות, מתהדרים התאגידים הגדולים במשק באחריותם החברתית ובתרומתם הרבה לקהילה, ומפליגים בשבח ההתגייסות של עובדיהם לטובת פרויקטים חברתיים. אין, כמובן, כל פסול בפעילות התנדבותית (כל עוד היא איננה נכפית על העובדים, כפי שקורה לא פעם): העזרה לזולת מעניקה סיפוק אישי, וגם מזכירה לנו שרבים מן הערכים החברתיים הראויים – עזרה הדדית, שיתוף, התחשבות, סולידריות – עומדים בניגוד קוטבי לחברת השוק שבתוכה אנו חיים, ובפרט למציאות התחרותית היומיומית של שוק העבודה.

אך כאן בדיוק נעוץ ההיבט הצורם. אנו חיים במציאות אולטרה קפיטליסטית שבה אחד מכל שלושה ילדים חי מתחת לקו העוני; שבה 40% מן החיים בעוני הם אנשים עובדים, וכמעט 75% מהשכירים מרוויחים פחות מן השכר הממוצע במשק; שבה עלות השכר של מנהל באחת מחברות מדד ת"א 25 גבוה פי 200 משכר המינימום; ושבה 20 משפחות מחזיקות ב-40% מהכלכלה הישראלית (על-פי דו"ח בנק ישראל האחרון).

הפילנתרופים הישראלים החדשים שמילאו תפקיד ראשי בהיווצרותה של מציאות זו, רוצים שנוקיר אותם על תרומתם לקהילה. ואולם, פעולותיהם הן, לעיתים קרובות, חלק ממסע יחסי ציבור מתוזמר (הרחוק עד מאוד, אגב, מן הנורמה היהודית היפה של "מתן בסתר") שנועדה להסיט את תשומת הלב מפרקטיקות בעייתיות של התאגידים שבראשם הם עומדים – פגיעה מתמשכת בזכויות עובדים, החל מהלנת שכר דרך איסור על יציאה לשרותים וכלה בפיטורי עובדים שמנסים להתארגן; זיהום הסביבה; העדר ייצוג הולם לנשים, אנשים עם מוגבלויות או ערבים; תכנוני מס אגרסיביים ועוד.

ה-1 במאי מהווה אפוא הזדמנות מצויינת לתבוע מתאגידי הענק "להחליף דיסקט" ולהבין שלא די בצדקה ובפילנתרופיה. הרלוונטיות המחודשת של ה-1 במאי - שנקבע לזכרם של המפגינים שנרצחו על-ידי משטרת שיקגו ב-1886 במהלך הפגנות למען קיצור שבוע העבודה לשמונה שעות – נובעת מהיותו סמל למאבק פוליטי, ומכך שהוא נועד להזכיר לנו את אפשרות קיומו של עולם אחר, סולידרי ואמפתי ושיוויוני יותר, עולם שבו כל אחד יוכל לממש, ללא הפרעה, את מלוא יכולותיו. אלטרנטיבה זו מצויה, כמאמר רחל המשוררת, "כ??אן ע?ל פ??נ?י א?ד?מ?ה – ל?א ב??ע?ב?ים, מ?ע?ל".

אכן, אחריות חברתית אינה עניין של טוב-לב. התפיסה שלפיה מטרתם היחידה של תאגידים היא למקסם את רווחי בעלי המניות הופכת למיושנת. עוצמתם הכלכלית והפוליטית הגוברת של התאגידים, הנובעת, בין השאר מתהליכי ההפרטה והגלובליזציה, משנה את הציפיות החברתיות מהם, ומגבירה אותן. עם הכוח באה גם האחריות לקהילה שבקרבה פועלים התאגידים. אמרו מעתה: במקום להכריח עובדים להתנדב, על תאגידים לעודד אותם להתארגן; במקום לשפץ גינות לאנשים עם מוגבלות, עליהם להעסיק אותם; במקום לחלק מזון לנזקקים, יש לשלם לעובדים שכר הוגן ולהפחית באופן משמעותי את משכורות העתק של המנהלים; במקום לתרום כסף לצדקה, על התאגידים לחדול מתכנוני המס האגרסיביים ולשלם מס מלא. זו תהיה תחילתה של אחריות חברתית אמיתית.

* עופר סיטבון הוא מרצה במכללה החברתית-כלכלית ועורכו הראשי של כתב העת האקדמי "מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי". הגיש בימים אלו את עבודת הדוקטורט בנושא אחריות חברתית של תאגידים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א.