רק עכשיו, שש שנים אחרי, הצליח דוד חטואל לצפות בסרטי הווידיאו המשפחתיים. "לא האמנתי שאוכל לעמוד במשימה, לראות אותן שוב מדברות, מחייכות, הולכות, חיות אבל לא חיות. חששתי שהדבר יהיה קשה מנשוא. אלו סרטים שעבור אחרים הם שגרתיים. סרטי יום הולדת, צילומים מטיולים, ילדה קטנה המתחילה ללכת ולדבר. סרטים מימים פשוטים של משפחה פשוטה ורגילה, עם אבא, אמא, ילדים והרבה הרבה שמחה". באחד הסרטים נראות ארבע בנותיו חוגגות יום הולדת לאמא טלי. המצלמה מולן. טלי, האמא, מצלמת. הילה, הדר, רוני ומירב יושבות זו לצד זו על ספת הסלון האדומה, בבגדי קיץ, שרות ומוחאות כפיים. מירב - אז כבת שנה וחצי - מכניסה לפיה את קצה החולצה, תחתיה נגלית בטן תינוקית עגולה. הילדות מתגלגלות מצחוק.
קרני השמש בבית העלמין באשקלון מלטפות את חמש המצבות הרצופות, מאריכות את צילן. אמא וילדות. טלי באמצע, איתה העובר שנשאה - חוט חייו נגדע בטרם יצא לאוויר העולם - ומשני צידיה הבנות: הילה בת 11, הדר בת 9, רוני בת 7 ומירב בת שנתיים. על המצבות תיאור קצר: צנועה בהליכותיה ונעימה בתפילותיה, בעלת עין טובה; שקדנית, מזמרת תהילים, מסורה ואוהבת; בעלת מאור פנים, חיוך ואהבה; אוהבת חיים, תינוקת חמודה, נשמה זכה.
"באותו יום לפני שש שנים נפרדתי בבוקר ממשפחתי כמו בכל יום ולא שבתי לראותן עוד", אומר דוד, "ולא שמעתי עוד את צחוקן. ולא ראיתי את הבעות הפנים המיוחדות שלהן". ברגע אחד הפך מראש משפחה, בעל מאושר, אב לארבע בנות יפהפיות המצפה ללידת בנו, לאיוב.
מופת של שיקום נדיר
לפני שש שנים, בי"א באייר תשס"ד, 2 במאי 2004, נסעו טלי וארבע הבנות במכונית המשפחתית מהמושב קטיף שבו התגוררו לאשקלון. טלי היתה בחודש השמיני להריונה, והיתה אמורה לעבור בדיקת אולטרסאונד. בנוסף התכוונו ללכת יחד לאחת הקלפיות במשאל מתפקדי הליכוד ולשכנע את המצביעים להתנגד לתוכנית ההתנתקות של אריאל שרון. דוד חיכה שיאספו אותו מבית הספר שאותו ניהל באשקלון. בציר כיסופים נפתחה לעבר הרכב אש מחבלים. המכונית נעצרה והמחבלים התקרבו אל המכונית וירו שוב כשהם מוודאים הריגה ביושבות המכונית, מטווח אפס. ממשפחת חטואל נותר רק דוד.
אנחנו נפגשים ביום השנה השישי לגדיעת עץ המשפחה שלו, ליד שורת המצבות שסגרו את חייו הקודמים. לראשונה הוא מתיר לעיתונות להציץ אל סיפורו המופלא. מגדלור של אמונה, תקווה וכוח. במופת של שיקום נדיר, שהוא בו בזמן בחירה מודעת וגם מוצא יחיד, הוא הקים משפחה חדשה. המשפחה הקודמת נמחתה מהעולם, ביתו נחרב בהתנתקות, היישוב שבו בנה את חייו אינו קיים עוד. אך כעוף החול הקם מן האפר הוא בחר בחיים.
כשנה וחצי אחרי האסון נישא ללימור, רווקה ירושלמית בת 32. יחד הביאו לעולם את תחיה (בת 3), את עמיחי (בן שנתיים) ואת ישי (בן 3 חודשים). היום הוא מנהל את הישיבה התיכונית של רשת אמי"ת בבאר שבע. הוא ולימור מתגוררים בקראווילה באמציה שבחבל לכיש, עם יתר מפוני מושב קטיף, ממתינים לבניין ביתם החדש. "אני מרגיש כמו עץ שהיו לו פירות וענפים, ופתאום הגזע נגדע", אומר דוד בסרט שהוקרן באזכרה, "הוא יכול להתייבש, אבל אפשר גם להצמיח אותו מחדש. בסוף השבעה אמרתי לחברים הטובים שלי שאני מקבל החלטה שאני יוצא מזה. שאני קם מהסיפור הזה". אחר כך הוא נראה בסרט כשהוא זועק, בעיניים עצומות, בברית של בנו עמיחי: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
הוא מבקש לגונן על משפחתו החדשה מפני חשיפה ונמנע מראיונות. אשתו, לימור, ביקשה שלא להופיע בכתבה. הראיון הנדיר הזה, הראשון מאז נישא מחדש, מתנהל ברגישות גדולה ושאלות רבות נותרו ללא מענה. אנו מכבדים את בקשתו של דוד להימנע מפרטים לגבי חייו החדשים ומשאלות פולשניות. הרחק מעין התקשורת, דוד מעביר הרצאות על סיפור חייו, בעיקר לבני נוער.
השבוע בבית העלמין דוד קורא קדיש. קולו שבור ופניו כואבות ונוהרות. הוא מוקף תומכים ואוהבים ומשפחה שעשויה מברזל. אל האזכרה מגיעים המונים, בהם פנים מוכרות מגוש קטיף, שכנים שמתראים היום רק באזכרות. מגיעות החברות של הילה, היום בנות 17. ליד עוד קבוצת בנות, בנות 13-12, החברות של רוני, וגם החברות של הדר ושל מירב. מומי מלכה, אביה של טלי, אומר: "זו השואה הפרטית שלנו. יום הזיכרון לשואה ולגבורה. השואה היא האובדן. הגבורה היא החיים החדשים של דוד".
בדברים המהדהדים מפי הדוברים מ?שלים עמוסי משמעות. הרב הראשי לשעבר, הרב מאיר לאו, נזכר באלם שאחז אותו בשבעה של חטואל ומקביל אותו לשתיקה של רעי איוב: "איש לא פצה את פיו שבעה ימים ושבעה לילות, כי גדול הכאב מאוד". הרב מנחם בורשטיין מדבר על רבי עקיבא, שאיבד בבת אחת 24 אלף תלמידים, ובנה את בית מדרשו מחדש, כשהוא מתחיל מאפס ומגיע לבסוף למדרגתו של משה רבנו. מומי מלכה מזכיר את הקיקיון של יונה: רגע אחד יש עץ וצל ופירות, במשנהו אין דבר.
"אין לנו תשובות, ומי שמתיימר לתת תשובות, טועה", אומרת סיגלית חדד, אחותה של טלי, שאותה היא מגדירה "תאומת הנפש שלה". "זה חלק מתמונה אלוקית שאנחנו לא רואים את כולה כרגע. גם בשואה, בתוך החושך הגדול, לא האמינו שיזכו לראות אור. שואלים אותנו איך נשארנו מאמינים, אחרי דבר כזה, אבל האמת היא שאם לא היינו מאמינים, לא היינו מצליחים להישאר שפויים". הגעגוע, היא אומרת, תופח ומכאיב יותר משנה לשנה. "בשנה הראשונה הכל עוד חי בזיכרון. עכשיו צריך להתאמץ כדי לשמר את החיות".
רוצה לחבק רק חיבוק אחד
כשדוד צפה בסרטים הביתיים, כחלק מהכנת הסרט ליום השנה, הוא הוצף זיכרונות: "לראשונה אחרי שש שנים אני רואה את יקירותיי מדברות, צוחקות, שמחות. התרגשתי מאוד, הרגשתי אותן כל כך קרובות אלי. האירוסים עם טלי, החתונה, כל הדברים הקטנים שצילמנו בבית. עלה בי געגוע נעים. נזכרתי במחשבות של זוג המתחיל את חייו, החלומות המשותפים של טלי ושלי, רגעי האושר הראשונים כשחגגנו את הולדתה של הילה".
דוד מדפדף באלבום. תמונות שלו עם טלי כחברים, כמאורסים, חתן וכלה יפים על שפת הים, חובקים בהתרגשות את הבת הראשונה ואת זו שאחריה. הוריה של טלי מתגוררים באשקלון, הוריו של דוד באשדוד. הם הכירו דרך חברים, שסיפרו לו על בחורה טובת לב ועין, מלאת שמחה, וכבר מההתחלה ידע שאיתה יקים את ביתו. "טלי היתה אישה אצילית, מלאת תבונה וחוכמת חיים, אי אפשר שלא להתאהב בה. היה לה כוח נתינה חסר גבולות", מספרת האחות סיגלית. "היא הקרינה שלווה ורוגע", מוסיפה חברה, "ידעה להקשיב בעיניים טובות".
היא עבדה במחלקת הרווחה במועצה האזורית כעובדת סוציאלית, וליוותה, בין היתר, משפחות של נפגעי טרור. המטופלים שלה נשענו עליה כמקור תמיכה וחיוניות. היא הגיעה אליהם מעבר לשעות העבודה, ולאחר שנרצחה התייצבו כמה מהם בבית האבלים וביקשו לשבת עליה שבעה. כשנולדה הילה, בכורתם, התגלתה גם כאם למופת. סיגלית: "טלי אמרה שהיא לא מוכנה שהילדות שלה יאכלו לחם וממרח בזמן שהיא עובדת, וצימצמה את המשרה שלה כדי להיות יותר עם הבנות".
הסרט שהוקרן באזכרה השבוע נפתח במילים "אי שם, במושב שכבר לא קיים, התגוררה משפחה לתפארת". דוד חוזר בזיכרונו אל כל אחת מהבנות שהרכיבו את עולמו: "כשהילה נולדה, אני חושב שלא הפסקתי לחבק ולנשק אותה". כשראה אותה עכשיו בווידיאו, מבצעת חיקוי משעשע של אמא שלה, ושמע את קולה, ליבו התכווץ בכאב. שנתיים אחריה נולדה הדר. דוד מספר שהיתה "הילדה של אבא": "היה לנו קשר מיוחד. אני מתגעגע לביישנות ולצניעות שלה". רוני, שנולדה שנתיים אחר כך, היתה ילדה קומפקטית: "היא היתה מהילדות הקטנטנות האלה, שכיף להרים. היה לה חיוך מיוחד ושובה לב. אני זוכר איך היתה מתפללת בדבקות, בטוהר כזה". ולבסוף מירב, שנראית בווידיאו כשהיא נוסעת על בימבה ומנופפת לשלום: "בכל תמונה רציתי רק לצבוט את הלחיים החמודות שלה, להרים ולחבק".
"החיו?ת שבהן אף פעם לא מתה בתוכי פנימה, הן מלוות אותי תמיד ולאורך כל הדרך", אומר דוד. "אני חיי עם האהובות האלה שלי, ובעצם היה לי טבעי לצפות בהן. טבעי, מציף וכואב. הן לעולם לא יהיו איתי שוב. אני רואה אותן על המסך וכל כך רוצה לגעת ולחבק רק חיבוק אחד. לראות אותן שוב כמו שכולם תיארו, בדרך לבית הכנסת, יפהפיות ומסודרות, מתפללות מכל הלב. לשמוע את טלי בקולה המרגיע, לשמוע את הכרת התודה של הילה על דברים שביומיום, לראות את הדרי מתקתקת ומארגנת, עוזרת לכולם. להתמלא בחיוך השופע ובתפילה של רוני. ואת מירבי לחבק חזק חזק".
בסרטונים הביתיים שצילם דוד, טלי צוחקת בפה רחב, עיניה מלאות אור, ויופייה הצנוע קורן מהמסך. היא נרצחה בחודש השמיני להריונה, כשהיא נושאת ברחמה בן. דוד וטלי ידעו שזה בן, והתרגשו לקראת הלידה. במשפחה המורחבת רק ניחשו: "לאט לאט כל הגרביונים הוורודים של הבנות התחילו להגיע אלינו, לבנות שלי, אז ניחשנו, אבל החלטנו לתת לה הרגשה שאנחנו מופתעים בלידה", מספרת סיגלית. אז לא יכלו לשער שאל הלידה לא תגיע טלי לעולם.
באותו יום מר ונמהר שמע דוד שהיה פיגוע בציר כיסופים, שנפגעו אישה וילדות, ונחרד. הוא התקשר לאבא של טלי, שעבד גם הוא באשקלון, וביקש ממנו לאסוף אותו ולצאת מיד לכיוון כיסופים. "ירדתי רועד, עשר דקות לא הצלחתי להיזכר בקוד של האוטו", מספר מלכה. בצומת יד מרדכי עצר אותם רב המושב קטיף, הרב נח ויז'ונסקי, ובפיו בשורת האיוב. הוא אמר לדוד שקרה האסון הנורא ביותר. "כולם נרצחו". דוד: "שאלתי אותו, מה זאת אומרת כולם? לא יכול להיות כולם. אולי מישהי פצועה. אולי מישהי ניצלה. ומה עם העובר. לא יכול להיות שכולם. והוא עונה לי 'כולם. כולם'".
בהלוויה המחומשת נשא דוד הספד בקול סדוק: "טלי, כל מה שיש לי, כל מה שעשיתי בעבודה ובהתנדבות, הכל שלך, לא שלי. אני לא מעכל וכבר מתגעגע. אני מרגיש שלקחו לי את הכל. לפחות היתה נשארת לי אחת. אף אחד לא נשאר לי בעולם הזה". "כשנגמרה השבעה", הוא מספר השבוע, "הבנתי שכל אחד חוזר לבית שלו, למשפחה שלו, ואני לא יודע לאן אני הולך. ביקשתי מהאחיות של טלי שלא ישאירו אותי לבד. לא היה לי לאן לחזור". עוד בשבעה, במערבולת הכאב והשכול, החליט להמשיך, להביט קדימה, לקוות לחיים חדשים.
15 חודשים אחרי הפיגוע, בעת ביצוע תוכנית ההתנתקות, עלה דחפור על בית משפחת חטואל. אמה של טלי, סוזן, עזרה לדוד לארוז והיא זוכרת את שורות הנעליים הקטנות של הבנות במגירה. "הרגשנו ממש את 'הרצחת וגם ירשת'", אומרת סיגלית, "אנחנו יצאנו עם קופסאות. הלוואי שהיה לנו הקושי להתמודד עם להוציא את טלי והבנות מהבית שאהבו, ולא להוציא ארגזים".
בחר בחיים
בכסלו תשס"ו, דצמבר 2005, נשא חטואל לאישה את לימור לבית שם טוב ומאז התברכו בבת ובשני בנים. "כשדוד אמר לי 'נשארתי בלי משפחה' אמרתי לו: 'אתה תבנה עוד משפחה'", מספר מומי. "הגיבורה שלנו היא לימור. אשת חיל אמיתית. היא שייכת למשפחה לחלוטין ומאחדת את כולנו. טלי פיזית איננה, אבל לימור דומה לה באופי. הקב"ה שלח אותה".
"הילדים מביאים רק שמחה. זו התקומה. זה הניצחון. המחבלים רצו להכחיד משפחה, שלא יישאר ממנה זכר, והנה, המשכנו", אומרת סיגלית, "אבל הכאב גדול". את מומי וסוזן, הוריה של טלי, מכנים ילדיהם של דוד ולימור "סבא וסבתא". למעשה, יש להם שלושה סטים של משפחה: מצד דוד, מצד לימור, ומצד טלי. "דוד הפך להיות אחי, והילדים שלו הם האחיינים שלי", אומרת סיגלית. התמונה של טלי והבנות נמצאת בבית החדש, כחלק בלתי נפרד מהחיים. הילדים עדיין לא שואלים, אך יבוא יום ויצטרכו לספר להם את סיפור המשפחה הקודמת של אבא. "כשתחיה תשאל, אני אספר", אומר דוד.
כמה חודשים לאחר הרצח, הקים דוד את עמותת "טלי ביד רמ"ה" (רמ"ה - ראשי התיבות של שמות הבנות), שמסייעת לזוגות שעוברים טיפולי פוריות ומתקשים לעמוד בנטל הכלכלי, מתוך תפיסה כי במקום שבו נגדעו חיים, שם יש להוסיף חיים. באתר העמותה כתב דוד: "בני העוולה ניסו לשבור אותי כפרט ואותנו כעם, ניסו לשבור את הגוף ואת הרוח. בבחירה בחיים נמצאת התשובה. הרוח לא נשברה למרות הכאב העז והאובדן הגדול. אי אפשר לתאר במילים את השמחה הגדולה שאנו חשים עם כל נשמה חדשה המופיעה בעולם, עם כל זוג שנפקד וזוכה שביתו יתמלא בקול תינוקות".
השנה, בט"ו בשבט, זכה לבן שלישי, ישי. דוד מרגיש צורך להסביר את הבחירה בשם: "חיפשנו שם בעל משמעות, שם שיבטא את התקומה וההמשכיות שבה אנו חיים, המשכיות מתוך עבר מפואר. שם שיבטא את הנחמה שאותה אנו מחפשים וזוכים לה עם כל ילד. מתוך נבואת הנחמה של ישעיהו נמצא שמו: 'וייצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה'. בית דוד היה כאילן שענפיו נכרתו ולא נותר בו אלא גזע, והוא עתיד להוציא חוטר שממנו תשוב ותצמח מלכות בית דוד. הייתי עץ איתן בשיא הפריחה שנגדע באחת. בהרבה סיוע מהשמיים ובכוחות משותפים עם המשפחות הקרובות וחברי מושב קטיף, זכיתי והעץ משתקם וחוזר לפרוח.
שורשיו של העץ יונקים משורשיו של העץ הראשון. הבית החדש לא בא במקום הבית שחרב, אלא כקומה נוספת על יסודותיו".
מהיכן הכוח? מאיפה תעצומות הנפש? "האור שהן השאירו לנו לאחר שנקטפו לפני שש שנים הוא חלק ממה שנותן את הכוח להמשיך ולבחור בחיים מדי יום", אומר דוד. "החיים ממשיכים, ואנחנו לומדים היטב את משמעות הפסוק 'בדמייך חיי'. שש שנים שאני מוסיף בתפילת שמונה עשרה בכל יום בקשה לריבונו של עולם שייתן לי כוח להתמודד עם עוצמות הכאב מהאסון הנורא. שנזכה להמשיך לצמוח ובעזרת ה' לראות בשמחת ילדינו".