מיום היווסדה חיה מדינת ישראל בגבולות זמניים. זה החל בכך שמדינות ערב והוועד הערבי העליון לא הכירו בגבולות שסימנה החלטת האו"ם מ?29 בנובמבר 1947 בין המדינה העברית לבין המדינה הערבית שהיתה אמורה לקום לפי החלטה זו. בהמשך לסירובן להכיר בגבולות החלוקה לפי החלטת האו"ם, פלשו מדינות ערב לשטחי ארץ ישראל המנדטורית ופתחו במלחמה, שהסתיימה בגבולות שביתת הנשק שהושגה ברודוס ב?1949.
רוב מדינות העולם הכירו בתוך זמן קצר במדינת ישראל בגבולות שביתת הנשק. מדינות ערב סירבו להכיר בגבולות ובמדינה. אילו הכירו מדינות ערב בישראל ובגבולות "הסכם רודוס" כגבולות הקבע של מדינת ישראל, ואילו הקימו בד בבד את מדינת פלשתין - ככל הנראה, כל המלחמות שהתחוללו באזור שלנו מאז הסכמי שביתת הנשק ועד היום היו נמנעות.
אילו כך נהגו מדינות ערב, לא היה איש מערער על הריבונות הסורית ברמת הגולן, וישראל היתה מקבלת בשמחה הסכמי שלום עם מדינות ערב ועם המדינה הפלסטינית בגדה וברצועה - מדינה שבירתה היתה, מן הסתם, ירושלים המזרחית, כולל העיר העתיקה.
אבל עמים מכירים בטיפשותם רק אחרי שהם ממיטים על עצמם אסון ומביאים על עצמם ועל ארצם חורבן, כמו שאומר יוספוס פלביוס. ולפעמים גם זה לא. קיצורו של מעשה, עקב אי הכרתן של מדינות ערב בגבולות 49' החלה מדינת ישראל את קיומה כמדינה שחיה בגבולות זמניים בדרום, במזרח ובצפון. קיום המדינה בגבולות הזמניים הללו הוליד את מלחמת סיני, את מלחמת ששת הימים, את מלחמת ההתשה, את מלחמת יום כיפור, את מבצע ליטני, את מלחמת לבנון הראשונה, את האינתיפאדה הראשונה והשנייה, את מלחמת לבנון השנייה ואת מלחמת עזה.
כי מדינה שחיה בגבולות זמניים היא גוף שחי בלי עור, וגוף בלי עור הוא פצע מדמם המועד לאינספור זיהומים ודלקות, כלומר לתקריות ולמלחמות. לקיום בגבולות זמניים יש מחיר כבד בחיי אדם. עד כה גבה הקיום בגבולות אלו את חייהם של יותר מ?25 אלף ישראלים, והאיום הקיומי על ישראל רק גדל והולך עם חלוף השנים. לכן זהו אינטרס קיומי של ישראל להשתחרר מסיוט הגבולות הזמניים וממחיר הדמים שהם גובים מאיתנו, ולהגיע סוף סוף לקיום בגבולות קבע.
אין כל ספק שקללת הגבולות הזמניים עלתה גם לפלסטינים במחיר דמים נורא, באסון היסטורי ובסבל מתמשך והולך אשר נגרם להם על ידי טיפשות מנהיגיהם מ?1948 ועד האינתיפאדה השנייה. עתה עומדת מול ישראל הנהגה פלסטינית שמבקשת מדינה בגבולות קבע, בעוד ישראל נדרשת להסכים כי גבולה יהיה הגבול שבו הכירו רוב מדינות העולם, כולל מצרים וירדן, ולפי תוכנית השלום הסעודית - מוכנות להכיר בו רוב מדינות ערב.
בשעה ההיסטורית הזאת, שעה שלא תחזור, תהיה זו טיפשות בלתי נסלחת מצד ישראל להתעקש על המשך הקיום בגבולות זמניים, שהם מתכון בטוח למלחמה הבאה, כמו לכל המלחמות שקדמו לה. האם צריך להזכיר שוב את המשפט הנורא של יוספוס פלביוס על העם המכיר בטיפשותו רק אחרי שהמיט על עצמו חורבן?